עפרי ביבס: ״שלוש שנים חלפו – ועדיין קשה להאמין ששירי, אריאל וכפיר אינם״

עפרי ביבס, אחותו של שורד השבי ירדן ביבס, נשאה דברים באירוע לציון שלוש שנים לטבח 7 באוקטובר, והחזירה את הקהל לרגעים הכואבים של משפחת ביבס. בנאום טעון ומרגש היא דיברה על הגעגוע לשירי, אריאל וכפיר, על תחושת האובדן שאינה מתעמעמת גם אחרי שלוש שנים – ועל הדרישה להמשיך לשאול שאלות, לדרוש תשובות ולא לוותר על האחריות לאירועי אותו יום.

שלוש שנים – והכאב לא נחלש

באירוע שהתקיים במרכז פרס לשלום ולחדשנות, במסגרת תערוכה של מועצת אוקטובר לציון שלוש שנים לטבח, עלתה עפרי ביבס לשאת דברים בפני המשתתפים. כבר בפתח דבריה היא התייחסה לקושי לעכל את חלוף הזמן מול תחושת האובדן שנותרה כמעט ללא שינוי.

עפרי דיברה על שירי, אריאל וכפיר כעל אנשים שהיו חלק בלתי נפרד מחיי המשפחה ומהעולם שלהם. לדבריה, גם לאחר שלוש שנים קשה לה לקבל את העובדה שהם אינם עוד, ושמה שהיה בעבר מציאות יומיומית ומשפחתית הפך לזיכרון.

״אנשים שהיו כל כך חיים – הפכו לזיכרון״

בנאומה תיארה עפרי את הפער הבלתי נתפס בין החיים שלפני 7 באוקטובר לבין המציאות שנוצרה אחריו. היא דיברה על אנשים שהיו נוכחים, פעילים, אהובים ומלאי חיים – וכעת נשארו מהם תמונות, זיכרונות וסיפורים שמלווים את בני המשפחה יום אחר יום.

המסר שלה היה אישי מאוד, אך גם רחב יותר. עבור משפחות רבות שנפגעו בטבח, הזמן אינו בהכרח מרפא את הפצע, אלא רק משנה את האופן שבו נושאים אותו. ככל שחולפות השנים, הזיכרונות הופכים לחלק עמוק יותר מחיי היומיום.

הכאב הפרטי הופך לדרישה ציבורית

לצד דברי הזיכרון והגעגוע, עפרי בחרה להקדיש חלק משמעותי מנאומה גם לשאלת האחריות לאירועי 7 באוקטובר. היא התייחסה למה שכינתה "המחדל" ולתחושה שהשאלות הקשות עדיין לא קיבלו מענה מספק.

לדבריה, בני המשפחות אינם מתכוונים להסתפק בזיכרון בלבד. מבחינתה, ההנצחה אינה יכולה לעמוד בפני עצמה בלי בירור מלא של מה שקרה, מי ידע, מי קיבל החלטות ומה ניתן היה לעשות אחרת.

״נמשיך לשאול, נמשיך לדרוש תשובות״

עפרי הבהירה כי גם בחלוף שלוש שנים המשפחה אינה מתכוונת להפסיק לדרוש תשובות. לדבריה, העובדה שהזמן עבר אינה מוחקת את החובה לבחון את הכשלים שהובילו לאירועי אותו יום ולא את הצורך באחריות מצד מי שנשאו בתפקידים הרלוונטיים.

היא חזרה על כך שהזיכרון, מבחינתה, קשור ישירות גם לדרישה ציבורית. לא רק לזכור את מי שאינם, אלא לוודא שהאירועים ייבדקו לעומק ושהמסקנות לא יישארו רק ברמת ההצהרות.

משפחת ביבס – אחד הסמלים של 7 באוקטובר

משפחת ביבס הפכה מאז הטבח לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם אסון 7 באוקטובר. סיפורם של שירי, אריאל וכפיר נגע בלבם של רבים בישראל ובעולם, והפך לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הציבורי של החטופים ושל המשפחות שנפגעו.

גם לאחר שירדן ביבס שרד את השבי ושב לישראל, הסיפור המשפחתי נותר כואב בצורה שקשה לתאר. החזרה שלו הביתה לא הייתה יכולה להשלים את מה שאבד, והמשפחה נאלצה להתמודד עם מציאות שבה לצד השיבה ניצב גם האבל הכבד.

שלוש שנים אחרי – הזיכרון נשאר חי

האירוע במרכז פרס ביקש לחבר בין זיכרון אישי לבין אחריות ציבורית, ועפרי ביבס הצליחה בנאומה לגלם את שני הממדים הללו יחד. מצד אחד – אחות, גיסה ודודה שמתגעגעת לאנשים שהיו חלק מחייה; מצד שני – קול שמבקש להמשיך להציב שאלות גם כשהזמן עובר.

עבור עפרי, שלוש השנים שחלפו לא הפכו את ה־7 באוקטובר לאירוע רחוק. להפך. הוא ממשיך להיות חלק מההווה, מהחיים של המשפחה ומהמאבק הציבורי להנצחה, לבירור ולתשובות.

״נמשיך לזכור – ונמשיך לדרוש אחריות״

בסיום דבריה חזרה עפרי על המסר המרכזי מבחינתה: הזיכרון של שירי, אריאל וכפיר לא יישאר רק בתוך המשפחה. הוא ימשיך להיות חלק מהשיח הציבורי ומהדרישה לא לשכוח את מה שאירע ואת השאלות שנותרו פתוחות.

שלוש שנים אחרי הטבח, המסר שלה נותר חד וברור: לצד הכאב והגעגוע, קיימת גם מחויבות להמשיך לשאול, לדרוש תשובות ולבקש אחריות. לא רק בשם משפחת ביבס, אלא בשם כל מי שאיבד את יקיריו באותו יום.