"אנחנו במלחמה": סיפורו של אל״מ אסף חממי ז״ל – המפקד שנפל כשהגן על נירים | שלוש שנים לטבח 7 באוקטובר

בשעות הראשונות של 7 באוקטובר, כשהיקף מתקפת הטרור עדיין לא היה ברור לרבים, מפקד החטיבה הדרומית אל״מ אסף חממי כבר הבין שמשהו חסר תקדים מתרחש בגזרה שעליה היה אחראי. הוא לא נשאר בחמ״ל ולא המתין שהתמונה תתבהר. יחד עם שני לוחמי החפ״ק שלו, תומר אחימס וקיריל ברודסקי ז״ל, הוא יצא לעבר קיבוץ נירים, חתר למגע ונפל בקרב. גופתו נחטפה לרצועת עזה ורק יותר משנתיים לאחר מכן הושבה לישראל. לקראת שלוש שנים לטבח, זהו סיפורו של המפקד שהקדיש את חייו להגנת הדרום – וברגע המכריע עמד בעצמו בחזית.

המפקד שהכיר כל שביל בגזרה

עבור תושבי יישובי העוטף, אסף חממי לא היה רק שם ברשימת המפקדים של אוגדת עזה. במשך תקופת כהונתו כמפקד החטיבה הדרומית הוא נשא באחריות על אחת הגזרות הרגישות בישראל, מרחב שבו הגבול נמצא במרחק דקות ספורות מבתי משפחות, גני ילדים ושדות חקלאיים. מבחינתו, האחריות הזאת לא הייתה תיאור תפקיד בלבד, אלא מחויבות אישית לתושבים ולאנשים שעליהם הופקד.

חממי נולד בדצמבר 1982 וגדל במסלול חיים שהוביל אותו לשירות קרבי ממושך בצה״ל. הוא התגייס בתחילת שנות האלפיים, התקדם בשורת תפקידי פיקוד בחיל הרגלים ובחטיבת גבעתי, ובהמשך פיקד על גדוד צבר, על בסיס האימונים של חטיבת הקומנדו ועל חטיבת הנגב. לאורך יותר משני עשורים במדים הוא בנה לעצמו שם של מפקד שטח, כזה שמבקש להכיר את האנשים, את הקרקע ואת המשימה מקרוב.

מאחורי הדרגות והפיקוד הייתה גם משפחה. אסף היה בנם של קלארה ואילן, אח, בעלה של ספיר ואב לשלושה ילדים – אלה, אלון וארבל. לצד השנים הארוכות בצבא, היו גם הבית, המשפחה, הרגעים הקטנים והחיים שמחוץ למדים, אלה שהפכו את האובדן ב־7 באוקטובר לא רק לאובדן צבאי ולאומי, אלא קודם כול לטרגדיה משפחתית עמוקה.

06:30 – המציאות מתהפכת

בשבת בבוקר, 7 באוקטובר 2023, השתנתה המציאות בתוך דקות. מטחי רקטות כבדים נורו מרצועת עזה ובמקביל חדרו חוליות מחבלים לשטח ישראל במספר רב של מוקדים. בגזרה שעליה פיקד חממי החלו להגיע דיווחים על חדירות, ירי, נפגעים ומחבלים בתוך ובסביבת יישובים, כאשר תמונת המצב עדיין חלקית ומבולבלת.

רשתות הקשר התמלאו בדיווחים, הכוחות החלו לנוע ממקום למקום והיקף הפלישה עדיין לא היה ברור במלואו. אבל חממי הבין במהירות שמדובר באירוע שונה לחלוטין מכל תרחיש מוכר. בצה״ל תיארו אותו בהמשך כאחד הראשונים שהבינו כי אין מדובר בעוד אירוע ביטחוני נקודתי, אלא במלחמה של ממש שמתנהלת בתוך שטח ישראל.

עבור קצין בדרגתו הייתה אפשרות להמשיך לנהל את האירוע מהמפקדה, לרכז כוחות, להעביר פקודות ולבנות את תמונת הקרב מלמעלה. חממי בחר אחרת. הוא החליט לצאת לשטח בעצמו, אל המקום שבו מתקבלים הדיווחים הקשים ביותר ואל היישובים שבהם תושבים וכוחות ביטחון נלחמו באותן דקות על חייהם.

מפקד החטיבה עולה על הרכב ויוצא לנירים

אל חממי הצטרפו שני לוחמי החפ״ק שלו, סמ״ר תומר יעקב אחימס וסמל קיריל ברודסקי. השלושה נעו לעבר אזור קיבוץ נירים, אחד היישובים שספגו מתקפה קשה באותו בוקר. הם לא נכנסו לזירה שכבר הייתה בשליטה, אלא למרחב שבו מחבלים חמושים הסתובבו בכבישים, ירו לעבר כוחות ואזרחים וניסו לחדור לעומק היישובים.

בדרך אל נירים הם פגשו מציאות של מלחמה. כבישים אזרחיים הפכו לצירי לחימה, כלי רכב ננטשו בצד הדרך, אש נשמעה מכמה כיוונים במקביל וכוחות הביטחון הגיעו בהדרגה אל מוקדי הקרב. בתוך הכאוס הזה, חממי המשיך קדימה, כשהוא מבין שהיישובים שעליהם הופקד נמצאים תחת מתקפה ישירה.

צה״ל תיאר בהמשך את חממי ואת שני לוחמי החפ״ק כאחד הכוחות הראשונים שקפצו אל הקרב באזור. הם חתרו למגע מול המחבלים וניסו לבלום את התקדמותם, תוך שהם פועלים בסביבה שבה עדיין לא הייתה שליטה מלאה ולא היה ברור כמה חוליות נמצאות בשטח ומאילו כיוונים הן מגיעות.

המפקד לא נשאר מאחור

בסיפורו של אסף חממי יש פרט אחד שמספר במידה רבה את תפיסת הפיקוד שלו. הוא היה אלוף משנה, מפקד חטיבה, אדם שתפקידו כלל ניהול כוחות רבים וקבלת החלטות ברמה רחבה. למרות זאת, בשעה שבה המחבלים היו בתוך שטח ישראל, הוא בחר להיות עם אנשיו בקו הראשון ולא להישאר מאחור.

זו הייתה תפיסת פיקוד של דוגמה אישית. מפקד שמצפה מהחיילים שלו לחתור למגע, אך אינו רואה את עצמו פטור מהסיכון. בבוקר 7 באוקטובר, כשהתמונה הייתה קשה והקרבות כבר החלו בתוך היישובים, חממי לא הסתפק בהעברת פקודות דרך הקשר ולא ניהל את האירוע מרחוק בלבד.

הוא יצא אל השטח, עלה על הרכב יחד עם אנשיו ונע למקום שבו הסכנה הייתה הגדולה ביותר. לא הייתה לו דרך לדעת כיצד הקרב יתפתח, כמה מחבלים נמצאים באזור או אילו כוחות נוספים יגיעו. הייתה רק ההבנה שתושבים נמצאים בסכנה ושצריך להגיע אליהם במהירות האפשרית.

הקרב האחרון

בסביבת נירים נכנס החפ״ק לקרב מול המחבלים. הלחימה הייתה קשה, מהירה ואכזרית. חממי, אחימס וברודסקי המשיכו להילחם באזור במטרה להגן על הקיבוץ ועל התושבים שבתוכו, כאשר הם ניצבים מול כוח אויב משמעותי ובתנאי לחימה קשים במיוחד.

שלושתם נהרגו במהלך הקרב וגופותיהם נחטפו לרצועת עזה. רק בהמשך, לאחר שהכוחות הצליחו לייצב חלק מהגזרה ולהבין טוב יותר את שאירע, החלה להתברר התמונה הקשה של גורל החפ״ק. האובדן היה כבד לא רק מבחינת החטיבה הדרומית, אלא גם עבור המשפחות שהמתינו למידע ולוודאות.

אסף חממי היה בן 40 בנופלו. בחודש דצמבר 2023 הודיע צה״ל באופן רשמי כי נפל ב־7 באוקטובר וכי גופתו מוחזקת ברצועת עזה. ההודעה חתמה תקופה של אי־ודאות קשה, אך פתחה מסע חדש וכואב עבור משפחתו – המאבק להשבתו לישראל.

משפחה שנאלצה להתאבל – ולהמשיך לחכות

עבור משפחת חממי החל מסע כמעט בלתי נתפס. מצד אחד, הם ידעו שאסף איננו. מצד שני, לא היה להם קבר לעמוד לידו, לא הייתה אפשרות להיפרד ממנו באופן מלא ולא היה סוף ברור לסיפור. הכאב הפרטי התערבב עם המאבק הציבורי להשבת החללים החטופים שנותרו ברצועת עזה.

ספיר נותרה בלי בן זוגה, שלושת ילדיהם בלי אביהם, הוריו בלי בנם והמשפחה כולה בתוך מציאות של אובדן ושל המתנה בו־זמנית. במשך חודשים ארוכים הפך שמו של אסף לאחד השמות המזוהים עם המאבק להשבת החללים, והוא המשיך ללוות את השיח הציבורי גם זמן רב לאחר הקרב בנירים.

בני המשפחה וחבריו הקפידו לאורך כל התקופה להזכיר לא רק את נסיבות נפילתו, אלא גם את האדם שהיה. הם סיפרו על איש משפחה, על מפקד שראה את אנשיו בגובה העיניים ועל אדם שהאמין באחריות, בדוגמה אישית ובנכונות להגיע ראשון למקום שבו צריך אותו.

החפ״ק חוזר – אסף עדיין נשאר מאחור

ביולי 2024 הגיע רגע משמעותי נוסף בסיפור הכואב של החפ״ק. גופותיהם של תומר אחימס וקיריל ברודסקי חולצו מרצועת עזה והושבו לישראל. השניים, שיצאו יחד עם חממי אל הקרב באותו בוקר, הובאו לקבורה לאחר חודשים ארוכים שבהם משפחותיהם חיכו להשבתם.

אבל אסף לא היה ביניהם. שני לוחמי החפ״ק חזרו לישראל, ואילו מפקדם עדיין נותר ברצועת עזה. עבור משפחת חממי, הידיעה הזאת הפכה את התקופה לקשה עוד יותר. החפ״ק שיצא יחד בבוקר 7 באוקטובר כבר לא היה שלם, אך המסע של אסף עדיין לא הסתיים.

המאבק נמשך עוד חודשים רבים. משפחתו, חבריו ומפקדיו המשיכו להזכיר את שמו ולדרוש את השבתו, מתוך הבנה שגם לאחר שנפל, החובה כלפיו לא הסתיימה. מבחינתם, האחריות להשיב אותו הייתה המשך ישיר של אותה רעות שעליה חינך ופיקד לאורך כל שנות שירותו.

יותר משנתיים אחרי – אסף שב לישראל

בנובמבר 2025, יותר משנתיים לאחר שנפל, הושבה גופתו של אסף חממי לישראל. לאחר השלמת הליך הזיהוי נמסרה ההודעה למשפחתו והוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. בכך הגיע לסיומו מסע שנמשך מאז אותו בוקר בנירים.

זו לא הייתה החזרה שמשפחתו קיוותה לה. לא כך אמור היה מפקד, בן זוג ואב לשוב הביתה. אבל לאחר יותר משנתיים של המתנה ושל חוסר יכולת להיפרד, ניתן סוף־סוף לעמוד לצד קברו, להצדיע לו ולסגור לפחות חלק מהמעגל שנפתח ב־7 באוקטובר.

עבור משפחת חממי, הרגע הזה היה גם רגע של כאב וגם רגע של השבה. אסף חזר לאדמת ישראל, אל המדינה שעליה הגן ואל האנשים שחיכו לו כל כך הרבה זמן. המסע הצבאי והאישי שלו הסתיים במקום שבו ניתן היה סוף־סוף להיפרד ממנו כראוי.

האיש שמאחורי הדרגות

קל לזכור את אסף חממי דרך הדרגות שעל כתפיו. אלוף משנה, מפקד החטיבה הדרומית, מפקד גדוד, קצין בכיר ואיש צבא של יותר משני עשורים. אבל עבור האנשים שהכירו אותו, הדרגות היו רק חלק מהסיפור ולא היו הדבר שהגדיר אותו באמת.

הוא היה בן, אח, בעל ואב. אדם שחזר הביתה ממשימות ומתרגילים ונכנס שוב לתפקיד אחר לגמרי, התפקיד המשפחתי. הוא היה מפקד שידע לדבר בתקיפות כשצריך, אבל גם להקשיב, להתעניין באנשיו ולתת תחושה שהפיקוד מבחינתו מתחיל קודם כול באחריות אישית.

דווקא השילוב הזה הוא שהפך את סיפורו לכל כך חזק. מצד אחד, קריירה צבאית ארוכה ורצופה בתפקידי מפתח. מצד שני, אדם שבבוקר אחד קיבל החלטה שלא הייתה קשורה לדרגה או למעמד, אלא לעיקרון פשוט: אם האנשים שעליהם הוא מופקד נמצאים בסכנה, הוא יהיה איתם.

״הראשון להכריז מלחמה״

אחרי הטבח הפכה אחת העובדות המזוהות ביותר עם חממי לסמל. בצה״ל תיארו אותו כמי שהיה בין הראשונים שהבינו שמדובר במלחמה. המשפט הזה הפך עם הזמן לחלק בלתי נפרד מסיפורו, לא רק בגלל העיתוי אלא בעיקר בגלל מה שעשה מיד לאחר שהבין את גודל האירוע.

הוא לא הסתפק באמירה. הוא יצא אל השטח. מבחינתו, ההכרזה על מלחמה הייתה גם קריאה לפעולה. הוא ידע שהגזרה שעליה הוא אחראי מותקפת, שהיישובים נמצאים בסכנה ושאנשים זקוקים לעזרה, ולכן התגובה שלו הייתה לצאת למקום שבו הסכנה גדולה ביותר.

במובן הזה, הרגע שבו הבין שמדובר במלחמה היה גם הרגע שבו התקבלה אחת ההחלטות החשובות בחייו. הוא בחר להוביל מלפנים, בדיוק כפי שחינך את אנשיו לאורך השנים וכפי שדרש מהם בכל תקופת פיקודו.

נירים לא הייתה רק נקודה על המפה

עבור אסף חממי, נירים ושאר יישובי העוטף לא היו שמות על מפה מבצעית. אלה היו קהילות שעליהן היה מופקד, משפחות שהוא היה אחראי לביטחונן ויישובים שהכיר מקרוב במסגרת תפקידו. האחריות הזאת קיבלה משמעות מוחשית וקשה בבוקר 7 באוקטובר.

כשהמחבלים חדרו לשטח ישראל, ההתחייבות להגן על התושבים הפכה ממשימה שכתובה בפקודות למציאות של אש וקרב. חממי בחר להגיע בעצמו אל אחד מאותם מוקדים, למרות הסיכון ולמרות העובדה שמפקד בדרגתו יכול היה לבחור לנהל את המערכה ממקום מוגן יותר.

בנירים הוא שילם את המחיר הכבד ביותר. אבל עצם הגעתו לשם הפכה לחלק בלתי נפרד מהמורשת שלו, מורשת של מפקד שאינו רואה בגזרה אחריות מופשטת אלא אנשים אמיתיים שהוא מחויב להגן עליהם.

שלוש שנים אחרי

ב־7 באוקטובר 2026 תציין ישראל שלוש שנים לטבח. שלוש שנים מאז יישובים שלמים הפכו לזירות קרב, מאז מאות חיילים, שוטרים, אנשי כיתות כוננות ואזרחים יצאו להילחם, ומאז מדינה שלמה השתנתה בתוך שעות.

בתוך רשימת סיפורי הגבורה וההקרבה של אותו יום, שמו של אל״ם אסף חממי ממשיך לבלוט. לא רק משום שהיה קצין בכיר, ולא רק משום שנפל בשעות הראשונות, אלא בגלל הבחירה שלו להיות במקום שבו האנשים שעליהם הופקד נזקקו לו יותר מכל.

המפקד שיכול היה להישאר מאחור בחר להיות מלפנים. האדם שהיה אחראי על גזרה שלמה ירד בסופו של דבר לרמת הקרב האישי ביותר, זה שבו עומדים מול האויב ומנסים לעצור אותו בגוף ובנשק.

״תהיו חממי״

עם השנים הפך שמו של אסף חממי למשהו גדול משמו של אדם אחד. סביב דמותו התפתחה הקריאה ״תהיו חממי״, ביטוי שנועד לשקף ערכים של אחריות, אומץ, דוגמה אישית ונכונות להיות שם עבור אחרים גם כשהמחיר עלול להיות כבד.

המורשת הזאת אינה נמצאת רק בדרך שבה נפל, אלא בדרך שבה חי ופיקד. יותר משני עשורים בצה״ל, שורה ארוכה של תפקידי פיקוד ואינספור חיילים ואנשים שעברו תחת פיקודו ונשאו איתם חלק מהערכים שהנחיל להם.

לקראת שלוש שנים ל־7 באוקטובר, ראוי לזכור לא רק את הקרב האחרון של אסף חממי, אלא את הבחירה שחזרה לאורך כל חייו – להיות אחראי, להיות נוכח ולהוביל מלפנים. ביום שבו הגזרה שעליה הופקד קרסה אל תוך מלחמה, הוא לא ביקש מאחרים ללכת במקומו.

הוא הלך בעצמו.

אל״ם אסף חממי ז״ל, מפקד החטיבה הדרומית, נפל בקרב על הגנת קיבוץ נירים ב־7 באוקטובר 2023. בן 40 היה בנופלו, ולאחר יותר משנתיים הושב לישראל והובא למנוחות.

המפקד שהבין ראשון שמדובר במלחמה – ויצא בעצמו להילחם בה.

יהי זכרו ברוך.