תום אברמסוןהעיניים שלא נעצמו: אנדרטת התצפיתניות שמביטה אל המקום שבו הכול השתנה | שלוש שנים לטבח 7 באוקטובר
על גבעה שקטה סמוך לנחל עוז, מול השדות ומול רצועת עזה, ניצבת אחת האנדרטאות המטלטלות שנולדו אחרי 7 באוקטובר. לאורך הדרך אל נקודת התצפית מופיעות דמויותיהן של התצפיתניות שנפלו, ובראש הגבעה נפרשת אותה גזרה שעליה שמרו יום ולילה. כמעט שלוש שנים אחרי הטבח, גבעת התצפיתניות היא כבר הרבה יותר מאתר זיכרון – היא מקום שמספר את סיפורן של החיילות הצעירות שישבו מול המסכים, ראו את הגבול בכל שעה והמשיכו לדווח גם כשהמלחמה הגיעה עד אליהן.
עולים אל הגבעה – ופוגשים אותן אחת־אחת
הדרך אל אנדרטת התצפיתניות אינה ארוכה, אבל קשה לעבור בה במהירות. לאורך העלייה מופיעות דמויותיהן של הצעירות שנפלו – פנים צעירות, חיוכים, מדים ושמות שמזכירים שבכל אחת מהן היה עולם שלם. מאחורי המילה הגדולה "תצפיתניות" היו בנות, אחיות, חברות ונכדות, עם חלומות, תוכניות לעתיד וחיים שלמים שהיו אמורים עוד להיכתב.
ככל שעולים גבוה יותר, נפתחת הגזרה מול העיניים: השדות, הקיבוצים, המרחב הפתוח ורצועת עזה שנמצאת ממול. זה אותו נוף שהתצפיתניות הכירו כמעט בעל פה, כאשר כל שביל, תנועה חשודה, שינוי בגדר או נקודה חריגה על המסך היו חלק מהאחריות שלהן. כיום עומדים שם המבקרים ומביטים באותו כיוון שבו הן הביטו במשך משמרות ארוכות.
לראות את מה שהן ראו
אולי זו המשמעות העמוקה ביותר של מיקום האנדרטה. היא אינה נמצאת במקום מרוחק ומנותק מהאירועים, אלא בנקודת תצפית שמאפשרת להבין בעיניים את גודל האחריות שהונחה על כתפיהן של חיילות בנות 18, 19 ו־20. רק כשעומדים שם אפשר להבין עד כמה הגבול, היישובים והמרחב האזרחי היו קרובים זה לזה.
מהגבעה ניתן גם להבין שהמילה "תצפיתנית" אינה רק תפקיד מול מסך מחשב. במשך שעות ארוכות, ביום ובלילה, הן עקבו אחר המרחב שמעבר לגדר ונדרשו לזהות שינוי קטן בנוף, אדם שנע במקום חריג, רכב שעוצר בנקודה לא רגילה או פעילות שעלולה להעיד על איום. עבור רוב הציבור הגבול היה קו רחוק – עבורן הוא היה העולם כולו.
06:29 – המסכים הופכים למציאות
בבוקר שבת, 7 באוקטובר 2023, מעט אחרי השעה 06:29, השתנתה המשימה בתוך רגע. מטח רקטות עצום נורה מרצועת עזה ובמקביל החלו מחבלים לפרוץ את הגבול במספר רב של נקודות. בחמ״ל נחל עוז ישבו התצפיתניות וראו את המתקפה מתרחשת בזמן אמת מול עיניהן.
הן לא קראו עליה בדיווח ולא צפו בסרטונים שהופצו לאחר מכן. הן היו שם כשהיא התחילה, וכשעל המסכים הופיעו חוליות חמושות, פריצות בגדר, כלי רכב ותנועות רבות לעבר שטח ישראל. בתוך דקות הפך החמ״ל למוקד שממנו יצאו דיווחים בזה אחר זה, בזמן שהתמונה המבצעית מסביב הלכה והפכה חמורה יותר.
גם כשהבסיס מותקף – הן ממשיכות לדווח
הקרב התקרב במהירות אל מחנה נחל עוז עצמו. מחבלים הגיעו אל המוצב, ירו, השליכו רימונים וחדרו לתוכו, בזמן שלוחמים ניהלו קרבות בתוך הבסיס וחלקים ממנו הפכו לזירות לחימה. בתוך כל אלה המשיכו התצפיתניות לבצע את המשימה ולהעביר מידע מבצעי לכוחות.
גם כאשר כבר היה ברור שהסכנה אינה רק מעבר לגדר אלא בתוך הבסיס, הן המשיכו למסור דיווחים בקשר ולעקוב אחר המתרחש. תחקירים ועדויות שפורסמו לאחר מכן תיארו את קור הרוח שבו פעלו גם בזמן שהמציאות סביבן קרסה. צעירות מאוד מצאו את עצמן בתוך מצב שאיש לא יכול היה להכין אותן אליו באמת – והן המשיכו לתפקד.
החמ״ל שהיה אמור להיות המקום הבטוח
אחד החלקים הכואבים ביותר בסיפור נחל עוז הוא העובדה שהחמ״ל עצמו היה המקום שבו ישבו התצפיתניות במשך שעות בכל משמרת. הוא היה הלב המבצעי של מערך התצפית בגזרה, המקום שממנו עקבו אחר הגבול, העבירו התרעות והכוונו כוחות בהתאם למה שראו.
אבל בבוקר 7 באוקטובר גם המקום הזה הפך למלכודת. התחקירים שנערכו לאחר המתקפה הצביעו על פערים חמורים במוכנות המחנה לפשיטה רחבה ועל כך שהמיגון וההיערכות לא סיפקו מענה לתרחיש בעוצמה שנוצרה. בתוך החמ״ל הן המשיכו לעבוד עד שהמציאות המבצעית הפכה בלתי אפשרית.
שמות שהפכו לסיפור לאומי
אביב חג׳ג׳, הדר מרים כהן, מיה ויאלובו פולו, נועם אברמוביץ, שחף ניסני, שירה שוחט, נועה מרציאנו, ים גלס, שירה ים עמר, שירה אילת, שיראל מור, שי אשרם, נועה פרייס, יעל לייבושור, עדי לנדמן ורוני אשל. כל אחד מהשמות האלה הוא סיפור בפני עצמו, עולם של משפחה, חברות, זיכרונות וחלומות.
הן לא היו רק "הבנות מהחמ״ל". חלקן רק זמן קצר קודם לכן סיימו את לימודיהן, אחרות כבר צברו ניסיון מבצעי והפכו לדמויות מרכזיות במשמרות. הן חלמו על לימודים, טיולים, קריירה ומשפחה, ובבוקר אחד נגדעו החיים של רבות מהן בדרך האכזרית ביותר.
שבע תצפיתניות נלקחו לעזה
מתוך התופת בנחל עוז נחטפו שבע תצפיתניות לרצועת עזה. אורי מגידיש חולצה במסגרת פעולה של צה״ל ושב״כ באוקטובר 2023, בעוד נועה מרציאנו נרצחה בשבי וגופתה הושבה לישראל. חמש תצפיתניות נוספות – לירי אלבג, קרינה ארייב, דניאלה גלבוע, נעמה לוי ואגם ברגר – נשארו בשבי במשך חודשים ארוכים.
עבור המשפחות, סיפור נחל עוז לא הסתיים בבוקר 7 באוקטובר. הוא המשיך חודשים ארוכים במאבק להשבת החטופות, בדרישה לקבל תשובות ובמאמצים להנציח את מי שנפלה. כל יום שחלף הפך את הסיפור האישי של המשפחות לחלק מרכזי מהסיפור הלאומי של מדינת ישראל.
הגבעה שהפכה למקום מפגש
בקיץ 2024 החלה גבעת התצפיתניות לקבל את צורתה כאתר הנצחה. המשפחות, מתנדבים וגופים נוספים חברו יחד במטרה ליצור מקום שלא יהיה רק אנדרטה מאבן, אלא אתר שיספר את הסיפור המלא של התצפיתניות ושל המשימה שהוטלה עליהן.
המטרה הייתה שאדם שמעולם לא הכיר אף אחת מהן יוכל להגיע למקום, לעלות בשביל, להביט בפניהן ואז להרים את הראש אל האופק. מתוך המפגש הזה נוצר חיבור ישיר בין השמות לבין הגזרה שעליה שמרו, ובין הזיכרון האישי לבין מה שקרה למדינה כולה באותו בוקר.
הכלניות האדומות בראש הגבעה
בראש המצפה ניצבת אבן זיכרון המעוטרת בכלניות אדומות. במשך שנים היו הכלניות אחד הסמלים המזוהים ביותר עם הנגב המערבי – שדות אדומים שפרחו בכל חורף ומשכו אליהם משפחות מכל רחבי הארץ. לאחר 7 באוקטובר קיבל הצבע האדום הזה משמעות נוספת וכואבת הרבה יותר.
באנדרטה הכלניות אינן רק פרחים. הן מסמלות חיים צעירים שנגדעו, את אדמת העוטף ואת הרצון להמשיך ולפרוח גם אחרי האסון. דווקא במקום שספג מכה כה קשה, הפריחה הפכה לחלק מהמסר של ההנצחה – לזכור את האובדן, אבל גם לאפשר לחיים להמשיך לצמוח.
אחריות עצומה בגיל צעיר
מי שעומד בגבעת התצפיתניות ומביט לעבר הגבול מתקשה שלא לחשוב על הפער בין גודל המשימה לבין גילן הצעיר של החיילות. מצד אחד – גזרה שלמה, יישובים, כבישים, משפחות ואלפי אזרחים. מצד שני – חיילת צעירה היושבת מול מסך ונדרשת לזהות את האיום לפני כולם.
זה היה התפקיד שלהן: לראות, לזהות, לדווח ולהתריע. הן עשו זאת במשך שעות ארוכות בכל משמרת, לעיתים כאשר רוב המדינה כלל לא הכירה את שמן ולא ידעה מה בדיוק הן עושות. רק לאחר הטבח נחשף הציבור במלוא העוצמה לחשיבותו של מערך התצפית ולמשקל העצום שהיה מונח על כתפיהן.
הן התריעו – והוויכוח שנשאר
סיפור התצפיתניות הפך בשנים שלאחר הטבח גם לחלק מרכזי בדיון הציבורי על סימני האזהרה שקדמו למתקפה. משפחות וחיילות ששירתו בגזרה סיפרו על תנועות חריגות, אימונים ושינויים שנצפו מעבר לגדר בתקופה שקדמה ל־7 באוקטובר, ועל דיווחים שהועברו במסגרת תפקידן.
השאלות מה נעשה במידע, כיצד פורש ומה הגיע לדרגים השונים נותרו חלק מהדיון הציבורי והמערכתי סביב מחדלי אותו יום. אבל כאשר עומדים באנדרטה עצמה, הוויכוח מפנה את מקומו לשמות ולפנים – ולידיעה הפשוטה שהחיילות הללו עשו את מה שנדרש מהן והמשיכו לעשות זאת גם ברגעים הקשים ביותר.
המקום שאליו ההורים חוזרים
עבור משפחות התצפיתניות, הגבעה היא הרבה יותר מאתר הנצחה. ההורים מגיעים אליה לא כאורחים, אלא אל מקום שמספר פרק מחייה של בתם, מקום שבו הם יכולים לעמוד מול הנוף שאותו ראתה ולפגוש משפחות אחרות שהגורל חיבר ביניהן באותו בוקר.
שם אין צורך להסביר הרבה. אבא יודע מה עובר על אבא אחר, ואמא מבינה מדוע אמא אחרת עדיין מבקשת לשמוע כל הקלטה, לראות כל תמונה ולדעת מה קרה בכל דקה. כך הפכה הגבעה למקום שבו הזיכרון הפרטי של כל משפחה מתחבר לזיכרון לאומי משותף.
העיניים מביטות אל עזה גם היום
יש משהו כמעט בלתי נתפס בעמידה במקום. מאחור נמצאות דמויותיהן של התצפיתניות, ממול נמצאת רצועת עזה, וביניהן עומד המבקר. אותו מרחב שעליו הן שמרו ממשיך להתקיים, השדות שוב מעובדים והיישובים מנסים לבנות את חייהם מחדש.
אבל הגבעה נשארת במקום ומכריחה את מי שעולה אליה לעשות דבר פשוט אחד – להסתכל. לא רק לזכור במילים, אלא לראות בעיניים את המרחק, את הגבול ואת הנוף שהיה חלק מהיום־יום של התצפיתניות עד לבוקר שבו הפך הכל לשדה קרב.
שלוש שנים אחרי
ב־7 באוקטובר 2026 תציין ישראל שלוש שנים לטבח. שלוש שנים מאז מוצב נחל עוז הפך לאחד מסמליו הכואבים ביותר של אותו יום, ושלוש שנים מאז חיילות צעירות שהגיעו לבצע שירות צבאי רגיל מצאו את עצמן בלב מתקפת טרור רחבת היקף.
במהלך השנים האלה למד הציבור את שמותיהן, ראה את תמונותיהן, שמע את סיפוריהן והכיר את המשפחות שנותרו מאחור. מה שהיה פעם תפקיד שמוכר בעיקר לחיילים ולתושבי העוטף הפך לסמל של אחריות, ערנות ומסירות תחת תנאים בלתי נתפסים.
לא רק איך נפלו – אלא מי היו
אולי זו המשימה החשובה ביותר של אנדרטת התצפיתניות: לא להפוך את החיילות רק לסיפור על 7 באוקטובר. הן היו הרבה לפני אותו בוקר – בנות, אחיות, חברות, תלמידות וצעירות שאהבו, צחקו, התווכחו ותכננו את החיים שאחרי הצבא.
השירות הצבאי היה אמור להיות רק פרק אחד בחיים שלהן. לכן חשוב להביט בפנים שעל האבנים ולא לראות רק מדים או תפקיד, אלא לראות אדם שלם. הטבח לקח מהן את העתיד, אבל אסור שהוא ייקח גם את הזיכרון של מי שהיו לפניו.
הגבעה שממשיכה לצפות
אחרי שעולים בשביל, קוראים את השמות ומגיעים אל ראש הגבעה, נשאר עוד דבר אחד לעשות – לעמוד בשקט מול רצועת עזה והשדות. אולי רק אז אפשר להבין מעט יותר את הסיפור של מי שישבו במשך חודשים ושנים מול המסכים ושמרו על אותה גזרה.
במשך זמן רב הן היו העיניים שהביטו החוצה כדי שאחרים יוכלו לחיות את חייהם בפנים. ב־7 באוקטובר הן המשיכו להביט ולדווח גם כאשר הסכנה כבר הייתה סביבן, וכמעט שלוש שנים לאחר מכן ניצבת האנדרטה במקום שבו הן אינן יכולות עוד לעמוד בעצמן.
העיניים של המדינה נעצמו – אבל המבט שלהן נשאר על הגבעה.
יהי זכרן ברוך.
נא שימרו על שפה נקייה אשר מכבדת אתכם
