אירלנד נגד ישראל: כשהביקורת הופכת לאובססיה מדינית | תום אברמסון

יש מדינות באירופה שמבקרות את ישראל. יש כאלה שמתנגדות למדיניות ממשלתה. ויש את אירלנד — מדינה שבשנים האחרונות הפכה את העימות עם ישראל לחלק בולט במיוחד ממדיניות החוץ ומהשיח הציבורי שלה.

זה כבר מזמן לא ויכוח על פעולה צבאית אחת, ממשלה אחת או החלטה אחת בירושלים. היחס האירי לישראל נבנה במשך עשרות שנים, והוא מושפע עמוקות מהאופן שבו האירים מספרים לעצמם את ההיסטוריה שלהם.

אירלנד חיה עד היום עם זיכרון המאבק לעצמאות מהשלטון הבריטי. מתוך החוויה הזאת התפתחה במדינה הזדהות פוליטית עמוקה עם מאבקים לאומיים שאותם היא תופסת כמאבק של החלש מול החזק. גם מנהיגים אירים השתמשו לאורך השנים בהיסטוריה הלאומית שלהם כאשר הסבירו את עמדתם כלפי המזרח התיכון.

אלא שכאן בדיוק נמצאת הבעיה מבחינת ישראל.

בתוך המסגרת הזאת, המציאות הישראלית נדחסת לעיתים לסיפור פשוט מדי: צד אחד מוצג כחזק, והאחר כחלש; צד אחד כשולט, והאחר כמי שנאבק להשתחרר. מה שנעלם לעיתים מהתמונה הוא הסיפור הישראלי עצמו — אלפי שנות קשר לארץ, רדיפות, השואה, מלחמות, טרור והצורך של מדינה יהודית קטנה להגן על אזרחיה.

מתקפת 7 באוקטובר הייתה יכולה לשנות את נקודת המבט הזאת. אירלנד אכן גינתה באופן רשמי את חמאס ואת מעשי הטבח וקראה לשחרור החטופים. אלא שככל שהמלחמה התמשכה, דבלין הפכה שוב לאחת הבירות האירופיות הפעילות ביותר בהפעלת לחץ על ישראל.

הפער הגיע לשיא כאשר ישראל החליטה בדצמבר 2024 לסגור את שגרירותה בדבלין, לאחר ששר החוץ גדעון סער האשים את אירלנד במדיניות אנטי־ישראלית קיצונית. הממשלה האירית דחתה את הטענות והמשיכה להצהיר שהיא מכירה בזכותה של ישראל להתקיים בביטחון.

אלא שמנקודת המבט הישראלית, השאלה איננה רק מה דבלין מצהירה — אלא כיצד היא פועלת.

כאשר ביקורת על ישראל עוברת שוב ושוב מהצהרות דיפלומטיות לזירות המשפט, המסחר, התרבות והספורט, קשה להתייחס לכל אירוע כאילו הוא עומד בפני עצמו.

בספטמבר 2026, למשל, הודיעה רשת RTÉ כי אירלנד לא תשתתף באירוויזיון 2027 בשל השתתפותה של ישראל, לאחר שגם בתחרות של 2026 לא השתתפה מאותה סיבה. באותו חודש ביקשה התאחדות הכדורגל האירית לבחון אפשרות למנוע בעתיד מפגשים מול ישראל בהגרלות בינלאומיות.

וכאן עולה שאלת המפתח: מתי ביקורת לגיטימית על מדיניותה של מדינה הופכת לעיסוק בלתי פוסק באותה מדינה כמעט בכל זירה אפשרית?

אירלנד תטען שהקו שלה נובע ממחויבות לזכויות אדם, למשפט הבינלאומי ולפתרון מדיני. בישראל, לעומת זאת, יש מי שרואים ברצף המהלכים הזה סטנדרט מחמיר במיוחד שמופעל כלפיה.

גם בנושא ההתיישבות ביהודה ושומרון ניתן לראות את עומק המחלוקת. בדבלין רואים בהרחבת ההתיישבות מכשול להסדר עתידי, בעוד שבישראל קיימת מחלוקת פוליטית עמוקה בנושא — ולצדה תפיסה הרואה ביהודה ושומרון חלק מהמרחב ההיסטורי והלאומי של העם היהודי.

אבל מתחת לוויכוחים על גבולות, מלחמות והחלטות ממשלה מסתתר פער עמוק יותר: ישראל ואירלנד פשוט מספרות לעצמן שני סיפורים היסטוריים שונים לחלוטין.

אירלנד מביטה באזור דרך הזיכרון שלה כעם שנאבק בשלטון בריטי. ישראל מביטה בו דרך ההיסטוריה של עם שנרדף במשך דורות, חזר למולדתו ונדרש מאז הקמת מדינתו להילחם שוב ושוב על ביטחונו.

וכאשר אירלנד מנסה להלביש את הסיפור שלה על המציאות הישראלית, נוצר עיוות.

אפשר לבקר את ממשלת ישראל. אפשר להתנגד למדיניותה. אפשר להתווכח על המלחמה, על גבולות ועל ההתיישבות. אבל כשאותה מדינה נמצאת פעם אחר פעם בחזית המהלכים נגד ישראל, קשה להתפלא שבישראל כבר לא רואים בכך עוד ביקורת אירופית רגילה.

חשוב גם לומר: אירלנד איננה מקשה אחת. אין הצדקה להפוך מיליוני אזרחים לאויבים של ישראל בגלל מדיניות ממשלתם או בגלל מחאות ברחובות. קיימים באירלנד גם קולות אחרים, והוויכוח בתוך המדינה מורכב יותר מהכותרות.

אבל ברמת המדיניות, דבר אחד ברור: היחסים בין ירושלים לדבלין כבר אינם עוד מחלוקת דיפלומטית נקודתית. הם הפכו למשבר עמוק של אמון, תפיסת עולם ונרטיב היסטורי.

וכל עוד אירלנד תמשיך להביט בישראל בעיקר דרך הסיפור ההיסטורי של עצמה, ספק אם המרחק בין שתי המדינות ייסגר בקרוב.