דעה: שלום עם לבנון הוא לא מתנה לישראל – הוא אינטרס לבנוני | תום אברמסון

במשך שנים התרגל המזרח התיכון לראות את הגבול בין ישראל ללבנון כאזור של אש, איום וחוסר יציבות. מצד אחד אזרחי הצפון בישראל שחיים תחת איום רקטות וחדירות, ומהצד השני מדינה לבנונית שקועה במשבר כלכלי, פוליטי וחברתי עמוק. כעת, כאשר עולות שוב האפשרויות לשיחות שלום – חשוב לומר את האמת: הסכם כזה אינו ויתור של ישראל, אלא הזדמנות היסטורית בעיקר עבור לבנון.

ישראל אינה זקוקה למלחמה עם לבנון. ישראל רוצה גבול בטוח, שקט לתושבי הצפון, מסחר, יציבות אזורית וצמיחה. ישראל הוכיחה לאורך השנים שכאשר יש פרטנר אמיתי – היא יודעת לחתום על הסכמים, לכבד גבולות ולבנות עתיד אחר. כך קרה עם מצרים וכך עם ירדן.

מי שזקוקה היום לשינוי דרמטי היא לבנון. המדינה קורסת תחת חובות, אבטלה, שחיתות ותשתיות מתפוררות. צעירים עוזבים, המשק משותק והציבור איבד אמון במערכת. בתוך המציאות הזו, חיזבאללה ממשיך לגרור את לבנון לעימותים שלא משרתים את האזרח הלבנוני – אלא אינטרסים זרים.

שיחות שלום עם ישראל יכולות להיות נקודת מפנה. במקום להשקיע בטילים ובמנהרות, לבנון תוכל להשקיע בחשמל, בבתי חולים, בנמלים ובתעסוקה. במקום להפוך לזירת עימות איראנית, היא תוכל להפוך למדינה עצמאית עם כלכלה מתפקדת ויחסים תקינים עם המערב והאזור.

מבחינת ישראל, התנאי ברור: שלום אמיתי חייב לכלול פירוז הגבול הדרומי, ריבונות לבנונית אמיתית והפסקה מוחלטת של האיום על תושבי הצפון. ישראל לא יכולה להסכים למצב שבו חותמים על מסמך בביירות, ובמקביל חיזבאללה ממשיך להחזיק אצבע על ההדק.

יש מי שיטענו שזה חלום רחוק. אבל גם שלום עם מצרים נראה פעם בלתי אפשרי. גם הסכם עם ירדן נחשב דמיוני. במזרח התיכון, הבלתי אפשרי של אתמול הופך לעיתים למציאות של מחר.

אם לבנון תבחר בעתיד במקום בעבר, היא תגלה שישראל אינה אויב טבעי – אלא שכנה חזקה שיכולה להיות גם שותפה. הכדור נמצא בביירות. השאלה היא האם הלבנונים ימשיכו לבחור בחיזבאללה, או יבחרו סוף סוף בעצמם.