לקראת תשעה באב: האם יש מי שמסרבים להפנים את לקחי העבר?

לקראת צום תשעה באב, היום המסמל יותר מכל את חורבן בית המקדש ואת המחיר הנורא של פילוג וכליית אחים, שב ועולה הדיון הציבורי המטלטל: האם מדינת ישראל הפנימה את לקחי ההיסטוריה, או שמא ישנם גורמים במערכת הפוליטית שממשיכים לדבוק בקונספציות המסוכנות שהובילו לאסונות הלאומיים הגדולים ביותר בתולדותינו? הציבור המביט במציאות מזהיר כי המדיניות שהתבססה לאורך השנים על נסיגות, ויתורים טריטוריאליים והחלשת החוסן הפנימי לא הביאה שלום, אלא בנתה מפלצות טרור רצחניות.
ההיסטוריה המדממת של שלושת העשורים האחרונים מוכיחה כי כל נסיגה ישראלית תורגמה מיידית להתעצמות האויב. זה התחיל בהסכמי אוסלו המדממים, כאשר הבאת הנהגת אש”ף ללב יהודה, שומרון ועזה לוותה בהבטחות שווא לשלום. בפועל, המהלך קדם לגלי טרור אכזריים ולאינתיפאדה השנייה, שבה נרצחו אלפי ישראלים באוטובוסים, במסעדות ובדרכים. המגמה נמשכה עם עקירת גוש קטיף ותוכנית ההתנתקות בשנת 2005, שהביאה לפינוי יישובים פורחים וחבל צפון השומרון. הגירוש החד-צדדי יצר מציאות שאפשרה לחמאס להשתלט על רצועת עזה, להתעצם צבאית, לבנות מערך מנהרות תת-קרקעי אדיר ולהתחמש באלפי רקטות ששיבשו את חיי מיליוני אזרחים.
אותה מפלצת טרור שנבנתה בעזה בעקבות הנסיגה, הובילה ישירות לטבח הנורא של ה־7 באוקטובר. באותה השבת שעברנו אירוע נוראי בה חדרו אלפי מחבלי חמאס ליישובי עוטף עזה ובסיסי צה"ל. במסע רצחני שתוכנן מראש, הם רצחו באכזריות כ־1,200 בני אדם, חטפו כ־250 נוספים לרצועת עזה, וביצעו מעשי שחיטה, אונס, חילול גופות ופגיעה קשה באזרחים, בילדים, בנשים, בזקנים ובחיילים, תוך מחיקת משפחות שלמות.
למרות הוכחות הדמים הברורות וידיעה מדויקת מה קורה כשמוסרים שטח לאויב, נראה כי יש מי שמסרבים להתעורר. לאחר איחוד מפלגות העבודה ומרצ במסגרת מפלגת “הדמוקרטים”, נמשך במלוא העוצמה הוויכוח סביב סוגיית הקמת מדינה ערבית בלב הארץ. רבים בציבור מבהירים כי הדבקות האידיאולוגית ברעיון חלוקת הארץ והקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון, גם לאחר זוועות ה-7 באוקטובר, מהווה עיוורון מסוכן. מהלך כזה יביא את איום הטילים, המנהרות והפשיטות ישירות אל ערי גוש דן, ירושלים ונמל התעופה בן גוריון.
סוגיה כואבת נוספת שממשיכה לעורר מחלוקת קשה היא אירועי המחאה הקיצוניים שקדמו למלחמה. במהלך אותה תקופה רגישה, נשמעו קריאות חסרות אחריות למרי אזרחי, לצד הודעות של אנשי מילואים על הפסקת התנדבותם – מהלך שנתפס כפגיעה חמורה בחוסן הלאומי, אשר אותתה לאויב כי ישראל קרועה מבפנים. בין הדמויות הבולטות במחאה היה יו”ר מפלגת “הדמוקרטים”, יאיר גולן, שקרא בעבר למרי אזרחי ואף אמר באחד מנאומיו המוקלטים כי עד שהממשלה לא מתחלפת, אנחנו לא עושים מילואים. הדברים הללו עוררו בזמנו, ומעוררים גם היום, ביקורת חריפה מצד גורמים נרחבים שטענו כי מדובר בעידוד ישיר ומסוכן לסרבנות בזמן שהאויב אורב על הגדרות. למרות שגולן דחה את הטענות והציג את דבריו כחלק מקריאה למחאה, קוראים רבים משוכנעים כי צעדים אלו העמיקו את הקרע הפנימי והחלישו את המדינה ברגעים הקריטיים ביותר.
תשעה באב אינו רק יום זיכרון לחורבן העבר, אלא גם קריאה דחופה להפקת לקחים לעתיד. עבור רבים בציבור, לקחי ההיסטוריה מלמדים כי פילוג פנימי, מחלוקות חריפות, ויכוחים פוליטיים סביב השירות הצבאי ותפיסות של ויתורים ביטחוניים – הם המתכון לחורבן. הוויכוח הציבורי צפוי להימשך, אך לקראת תשעה באב שב ועולה המסר הברור: לקחי ההיסטוריה אינם שייכים רק לעבר, אלא חייבים לעצב את ההחלטות השומרות על עתידה, ביטחונה ואחדותה של מדינת ישראל.