"אין עוד עם שמתענה על מאורעות לפני אלפי שנים": כשהזיכרון הלאומי הפך לטיעון של בן-גוריון | מיוחד לתשעה באב

לרגל תשעה באב, אנו חוזרים לדבריו של דוד בן־גוריון בנאומו בפני ועדת פיל בשנת 1936: "אין עוד עם בעולם שמסמל, מציין, זוכר ומתענה על מאורעות שאירעו לבני עמו לפני אלפי שנים. אבל בני העם היהודי זוכרים ומזכירים זה אלפי שנים, לא רק את בית המקדש שנחרב ביום הזה, אלא את כל המאורעות המשמעותיים שעברו בני עמנו לאורך ההיסטוריה."

יש המעדיפים לבסס את הזכות על ארץ ישראל על החלטות בינלאומיות וטיעונים משפטיים, מתוך מחשבה שזהו הטיעון הראלי והמקובל ביותר בשיח הדיפלומטי. אולם גישה זו מותירה פתח לטענות הערבים, המציגים את עצמם כמי שנושלו מאדמת אבותיהם בידי אנשים שהגיעו מקצוות תבל, טענות שנשמעות משכנעות גם לצד החלטות האו"ם. מול אלו קים הטיעון המרכזי והחזק ביותר וזהו הצדק והזיקה ההיסטורית.

את היסוד הזה הבין גם מי שלא היה שומר מצוות. בשנת תרצ"ו (1936), בעקבות פרוץ המרד הערבי הגדול, מינתה ממשלת בריטניה את ועדת פיל כוועדת חקירה ממלכתית. כשהתייצב בן-גוריון בפני הוועדה, שאל אותו העומד בראשה, הלורד פיל, באיזו זכות תובעים היהודים בעלות על הארץ, כאשר רוב נציגיהם לא נולדו בה והמקומיים רואים בהם זרים שנכנסו לביתם. בתגובה, הרים בן-גוריון את ספר התנ"ך ואמר: "זה הקושאן שלנו".

בן-גוריון המשיך והשווה בין הזיכרון היהודי לזה האמריקאי והאנגלי. הוא ציין כי חלפו פחות ממאתיים שנה מאז הפליגה הספינה 'מייפלאוור' עם ראשוני המהגרים לאמריקה, אירוע מרכזי בתולדותיהן ועדיין אף אנגלי או אמריקאי אינו יודע באיזה יום מדויק היא הפליגה או מה אכלו נוסעיה.

לעומת זאת, כשאבות העם היהודי יצאו ממצרים לפני יותר משלושת אלפים שנה, אירוע המקביל ל'מייפלאוור' היהודית, כל ילד יהודי בעולם יודע שהיציאה התרחשה ב-ט"ו בניסן, שהמאכל שאכלו היה מצות ואף מכיר את מסלול נדודיהם עד כניסתם לארץ ישראל. כל זאת, סיכם בן-גוריון, בזכות ספר התנ"ך.