עם החרדים זו "ממשלת חושך", עם מפלגות תומכות טרור זה "פלורליזם": הצביעות של השמאל | ברקת מיכאלי

מסתבר שבפוליטיקה של גוש השמאל יש שני סוגים של שמרנות דתית, זו שמסכנת את הדמוקרטיה וזו שיכולה להציל את הקואליציה. ההבדל ביניהן, לא קשור בהכרח לזכויות נשים, ללהט"ב או להפרדה בין דת למדינה, אלא לשאלה אחת פשוטה: האם הן עוזרות לבנימין נתניהו להישאר בשלטון, או עשויות לסייע להחליף אותו.

מערכת הבחירות הסתיימה ובשמאל שוב מדברים על האפשרות להקים ממשלה בשיתוף מפלגות ערביות. אלא שדווקא כאן מתעוררת שאלה מעניינת, במיוחד כשמסתכלים על מפלגת "הדמוקרטים", שמציגה את עצמה כאחת המגינות הבולטות של הערכים הליברליים בישראל. אותה מפלגה שלכאורה נאבקת בכפייה דתית, בהדרת נשים ובהומופוביה, מוכנה לשקול שותפות פוליטית גם עם גורמים שהשקפת עולמם רחוקה מאוד מהערכים שהיא מבקשת לקדם.

קחו למשל את רע"ם, מפלגה בעלת שורשים אסלאמיים ותפיסת עולם דתית שמרנית. מדובר במפלגה שעמדותיה בנושאים כמו זכויות להט"ב וענייני דת וחברה רחוקות מאוד מאלו שמקדמת מפלגת הדמוקרטים. הרי אילו מפלגה יהודית הייתה מציגה עמדות דומות, ראשי השמאל עוברים עליהן לסדר היום בלי להזהיר מפני פגיעה בזכויות הפרט.

וכאן בדיוק האבסורד. כשמפלגות חרדיות מבקשות לשמור על אורח החיים הדתי שלהן, השמאל ממהר לדבר על כפייה דתית ועל סכנה לצביונה הליברלי של ישראל. אבל כשעל הפרק עומדת שותפות עם מפלגה אסלאמית שמרנית, פתאום מתברר שיש מקום להכיל פערים אידיאולוגיים, לכבד מסורות ולגלות גמישות. מי היה מאמין שהדרך לפלורליזם עוברת דווקא דרך ויתור על חלק מהעקרונות שבשמם נלחמים בו?

ולא מדובר רק בזכויות להט"ב או במעמד האישה. במשך שנים הפכו מפלגות השמאל את סוגיית הגיוס לאחד מכלי הנשק הפוליטיים המרכזיים נגד נתניהו. שוב ושוב שמענו שאסור להקים ממשלה שנשענת על מפלגות חרדיות, שזו ממשלה של משתמטים ושמי שאינו נושא בנטל לא יכול להיות שותף לגיטימי בניהול המדינה.

אז אם השירות בצה"ל והנשיאה בנטל הם מבחן ערכי כל כך מרכזי בבחירת שותפים קואליציוניים, מדוע השאלה הזאת כמעט נעלמת כאשר על הפרק עומדות מפלגות ערביות? מדוע עם החרדים מדובר במשבר מוסרי שמחייב החרמה פוליטית ואילו במקרה השני אפשר להמשיך לדבר על הקמת ממשלה?

איך ייתכן שאותם אנשים שמציבים בפני נתניהו מבחנים מוסריים נוקשים כל כך, מוכנים לפתע לגלות גמישות מרשימה כאשר הם עצמם זקוקים לשותפים? האם זכויות להט"ב הן קו אדום רק כשמדובר בסמוטריץ' ובמפלגות החרדיות? האם שמרנות דתית היא סכנה לדמוקרטיה רק כשהיא חלק מגוש הימין? והאם אי שירות בצה"ל הוא סיבה לפסול שותפות פוליטית רק כשהמפלגה הרלוונטית עשויה להעניק לנתניהו עוד ארבע שנים בשלטון?

ראשי השמאל מדברים ללא הרף על סובלנות, על קבלת האחר ועל הצורך לכבד אורחות חיים שונים, אבל את הסובלנות הזו הם לא מפגינים כלפי המצביעים הדתיים והחרדים שתומכים בנתניהו. כשהשמרנות נמצאת במחנה היריב היא הופכת לסמל של נחשלות ואילו כשהיא עשויה לספק את המנדטים הדרושים להקמת ממשלה אחרת, היא כבר חלק מהפסיפס המגוון של החברה הישראלית.

בסופו של דבר, איש אינו דורש ממפלגות השמאל להסכים עם המפלגות החרדיות ואף אחד לא מצפה מהן לוותר על המאבקים האידיאולוגיים שלהן. אבל אי אפשר לקחת ברצינות מחנה פוליטי שמציג את הערכים שלו כבלתי ניתנים לפשרה כשהוא באופוזיציה ומגלה עד כמה הם גמישים כשהוא מתחיל לחשב מנדטים לקואליציה.

כי אחרי כל הנאומים על ליברליזם, שוויון, נאורות ומוסר, נדמה שלפחות בכל הנוגע לשותפויות פוליטיות, הקו האדום החשוב ביותר מבחינת השמאל הוא לא בהכרח כפייה דתית, הומופוביה או שמרנות קיצונית. הקו האדום הוא בנימין נתניהו. וכל השאר? נתון למשא ומתן קואליציוני.