הראשון לצאת, האחרון לחזור: סיפורו של רן גואילי ז״ל – מגן עלומים | שלוש שנים לטבח 7 באוקטובר

בבוקר שבו מדינה שלמה התעוררה אל האסון הגדול בתולדותיה, רן גואילי היה בבית, פצוע וממתין לניתוח. הוא יכול היה להישאר שם, ואיש לא היה דורש ממנו אחרת. אבל כשהבין שחבריו ליחידת יס״מ נגב נלחמים בדרום, הוא לבש מדים, לקח את נשקו ויצא. שעות לאחר מכן, אחרי שלחם באזור עלומים וסייע לאזרחים, נפל רני בקרב וגופתו נחטפה לרצועת עזה. רק כעבור 843 ימים הוא הושב לישראל והובא למנוחות.

השבת שבה הכול השתנה

השעה הייתה מעט אחרי 06:30 בבוקר שבת, 7 באוקטובר 2023. מטחי רקטות כבדים נורו לעבר יישובי הדרום והמרכז, ובתוך זמן קצר החלו להגיע דיווחים על חדירת מחבלים ליישובים, לצירים ולשטחים פתוחים בעוטף עזה. בשעות הראשונות איש עדיין לא הבין את מלוא ממדי האסון, אך לאנשי כוחות הביטחון בדרום כבר היה ברור שמדובר באירוע חריג וקשה בהרבה מכל מה שהכירו קודם לכן.

בבית משפחת גואילי במיתר היה באותו בוקר רן, או רני כפי שקראו לו בני משפחתו וחבריו. בן 24 בלבד, לוחם יס״מ נגב במחוז הדרומי של משטרת ישראל, שהיה באותה תקופה בחופשת מחלה לאחר שנפצע בתאונת דרכים וסבל מפגיעה בכתפו. הוא המתין לניתוח, היה מוגבל בתנועותיו, ומבחינה רפואית כלל לא היה אמור להימצא בזירת לחימה.

החברים נלחמים – והוא יוצא

ככל שהדיווחים מהדרום הלכו והחמירו, התברר שהמציאות השתנתה לחלוטין. מחבלים הסתובבו בכבישים, ירי נשמע מתוך יישובים, ולוחמים רבים הוקפצו במהירות לעוטף. רני שמע שחבריו ליחידה יוצאים להילחם, ובאותו רגע קיבל החלטה שתגדיר לעד את סיפורו ואת הדרך שבה ייזכר.

הוא יכול היה להישאר בבית. הפציעה שלו הייתה אמיתית, חופשת המחלה הייתה מוצדקת, ואף מפקד לא היה מצפה ממנו לצאת למבצע בתנאים כאלה. אבל עבור רני האפשרות להישאר מאחור בזמן שחבריו נלחמים ואזרחים זקוקים לעזרה פשוט לא הייתה אפשרות שהוא היה מוכן לקבל.

הוא התארגן במהירות, לקח את נשקו ויצא מביתו בדרכו דרומה. לא בגלל פקודה אישית ולא משום שמישהו אילץ אותו, אלא מתוך תחושת אחריות ורעות. חבריו ובני משפחתו סיפרו לאורך השנים שהבחירה הזו הייתה חריגה בעוצמתה, אבל מבחינתם היא התאימה בדיוק לאדם שהיה.

מהבית במיתר היישר אל התופת

רני נע לעבר העוטף בשעה שהתמונה המבצעית הייתה עדיין כאוטית לחלוטין. לאורך הצירים נעו חוליות חמושות, מכוניות של אזרחים ננטשו בצידי הדרך, אנשים נמלטו מהירי וכוחות משטרה וצבא ניסו להגיע למוקדי הלחימה. כל נסיעה של כמה קילומטרים יכולה הייתה להפוך בתוך שניות לקרב מול מחבלים.

במהלך אותן שעות הצטרף רני למאמץ הלחימה והסיוע לאזרחים. למרות הכתף הפצועה, הוא המשיך לתפקד כלוחם, התקדם עם הכוחות ופעל בתוך מציאות שבה לא היה קו חזית ברור. מי שהיה אמור להיות בבית ולהמתין לניתוח מצא את עצמו בתוך אחד מימי הלחימה הקשים שידעה ישראל.

באזור רעים והצירים הסמוכים נמלטו באותן שעות אלפי צעירים ממסיבת הנובה ומזירות נוספות. רבים מהם מצאו עצמם בשדות, במיגוניות ובכבישים תחת ירי. רני היה בין אנשי כוחות הביטחון שפעלו במרחב, לפני שהמשיך לאזור עלומים – המקום שבו ייערך הקרב האחרון שלו.

הקרב על עלומים

בסביבת קיבוץ עלומים התנהל באותו בוקר קרב קשה במיוחד. עשרות מחבלים הגיעו למרחב, והלחימה התנהלה בתוך השטחים החקלאיים, בצירים הסמוכים ובכניסות לקיבוץ. אנשי כיתת הכוננות, שוטרים וכוחות נוספים ניסו לבלום את החוליות ולמנוע מהן להגיע לתושבים נוספים.

גם רני הגיע לשם. הוא נכנס לזירה כשהכתף שלו עדיין פצועה, אך פעל לצד חבריו מול חוליות חמושות היטב. הלחימה הייתה מטווחים קצרים, כאשר המחבלים הופיעו מכמה כיוונים, חלקם נושאים נשק אוטומטי, רימונים ואמצעי לחימה נוספים.

חבריו תיארו בהמשך לוחם שפעל בקור רוח גם כשהתנאים סביבו הפכו קשים יותר ויותר. הוא המשיך להילחם למרות הכאב, למרות העייפות ולמרות העובדה שהכוח שמולו היה גדול ומצויד היטב. בתוך הקרב הזה הפך רני לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם ההגנה על אזור עלומים.

מגן עלומים

עם הזמן נקשר לשמו הכינוי "מגן עלומים". הוא לא היה בן הקיבוץ ולא הכיר בהכרח את כל האנשים שעליהם הגן באותו בוקר, אבל הוא הגיע לשם כדי למנוע מהמחבלים להתקדם. עבור התושבים, עצם העובדה שלוחם פצוע עזב את ביתו והגיע להילחם עבורם הפכה לחלק בלתי נפרד מסיפורו של הקיבוץ.

הלחימה באזור עלומים לא הייתה קרב מסודר של כוח מול כוח. מדובר היה בשורת היתקלויות מטווח קצר, עם מידע חלקי ותחושה שכל דקה קובעת. לוחמים שהגיעו למקום נאלצו לקבל החלטות בתוך שניות, ולעיתים לעמוד מול מחבלים רבים מהם ללא תגבור מיידי.

רני נשאר בתוך הקרב. הוא לא נסוג בגלל הפציעה הקודמת שלו ולא ביקש לצאת מהשטח. הבחירה שעשה בבוקר לצאת מביתו המשיכה ללוות אותו גם שם: כל עוד יכול היה להילחם, הוא המשיך קדימה.

10:50 – ההודעה האחרונה

בשעה 10:50 הצליח רני ליצור קשר עם חבריו ולעדכן כי נורה ברגליו. מאחוריו כבר היו שעות של לחימה, והכתף הפצועה שאיתה יצא מהבית הייתה רק חלק מהפגיעות שספג. למרות מצבו, הוא עדיין ניסה לדווח, להחזיק מעמד ולהמשיך לתפקד בתוך הזירה.

זה היה אחד הרגעים האחרונים שבהם נשמע קולו. זמן קצר לאחר מכן נותק עמו הקשר, ובמשך שעות ארוכות איש לא ידע בוודאות מה עלה בגורלו. משפחתו, חבריו והיחידה שבה שירת נותרו עם חוסר ודאות כואב שהלך והתעצם ככל שחלפו השעות.

רק מאוחר יותר ניתן היה להרכיב חלק מהתמונה. רני נפל בקרב ב־7 באוקטובר, וגופתו נחטפה לרצועת עזה. ההחלטה הסופית על מותו התקבלה לאחר בחינת המידע שנאסף מהשטח ומהחקירות שבוצעו לאחר הטבח.

בן 24 בלבד

רן גואילי נולד ב־11 בפברואר 1999, בנם של טלי ויצחק גואילי ואח לעומרי ולשירה. בשנת 2021 הצטרף למשטרת ישראל ושירת במחוז הדרומי, ובהמשך הפך ללוחם יס״מ נגב. חבריו תיארו אותו כאדם חזק, מצחיק, חברתי ואחד שתמיד מתייצב כשצריכים אותו.

מאחורי דמות הלוחם היה בחור צעיר עם משפחה, חברים, חלומות ותוכניות לעתיד. מי שהכיר אותו מקרוב סיפר על אדם בעל נוכחות גדולה ולב רחב, כזה שנכנס לחדר ומיד מרגישים אותו. החיבור שלו לחבריו ליחידה היה עמוק, וכך גם תחושת האחריות כלפי האנשים שסביבו.

לכן, מבחינת הקרובים אליו, היציאה מהבית באותו בוקר לא הייתה מפתיעה לחלוטין. היא הייתה מעשה יוצא דופן, אבל כזה שהתאים לאופיו. רני היה מהאנשים שלא מסוגלים לעמוד בצד כשהם יודעים שמישהו אחר נמצא בסכנה.

ההמתנה הארוכה

לאחר שנקבע כי נפל בקרב וגופתו מוחזקת ברצועת עזה, החלה עבור משפחת גואילי תקופה ארוכה וקשה במיוחד. לצד האבל נותרה גם משימה ברורה: להשיב את רני הביתה. המשפחה פעלה ללא הפסקה, השתתפה באירועים, פגשה מקבלי החלטות והמשיכה להזכיר בכל מקום את שמו.

במשך יותר משנתיים הפך רני מדמות המוכרת בעיקר למשפחתו, לחבריו וליחידה שבה שירת – לשם מוכר כמעט בכל בית בישראל. תמונתו הופיעה בעצרות, בשלטים ובאירועי זיכרון, וסיפורו על הלוחם שיצא להילחם למרות פציעתו הפך לאחד הסיפורים המזוהים ביותר עם אותו יום.

המשפט "הראשון לצאת, האחרון לחזור" הפך במשך הזמן למשפט המזוהה איתו. הוא ביטא את העובדה שבבוקר הטבח היה בין מי שמיהרו אל זירות הקרב, אך חלפו יותר משנתיים עד שהצליחו להשיב אותו לישראל.

843 ימים עד שחזר הביתה

843 ימים חלפו מאז 7 באוקטובר ועד לרגע שבו הושב רן גואילי לישראל. ב־26 בינואר 2026 נסגר אחד המעגלים הכואבים ביותר שנותרו פתוחים מאז הטבח. רני היה החלל החטוף האחרון שנותר ברצועת עזה מאירועי אותו יום.

האדם שבאותו בוקר היה בין הראשונים לעזוב את ביתו ולנסוע אל מוקדי הלחימה היה האחרון שחזר. עבור משפחתו הייתה זו סגירת מעגל קשה מנשוא: לא החזרה שאליה קיוו במשך השנים, אבל האפשרות להביא אותו לקבורה בישראל ולהיפרד ממנו כפי שלא התאפשר קודם לכן.

יומיים לאחר מכן, ב־28 בינואר 2026, יצא רני למסעו האחרון. לאורך הדרך למיתר עמדו המונים עם דגלי ישראל, בהם שוטרים, לוחמים, בני נוער ואזרחים שמעולם לא הכירו אותו באופן אישי, אך הרגישו שהסיפור שלו הפך לחלק מסיפורם.

הפרידה במיתר

במיתר חיכו לרני אלפים. חבריו ליחידה, בני משפחתו, תושבי היישוב ואזרחים מכל רחבי הארץ הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. במשך 843 ימים נשאו בני המשפחה את התקווה שיום אחד יוכלו לפחות לעמוד לידו ולהיפרד ממנו, וכעת הגיע אותו רגע.

הפרידה הייתה אישית ולאומית בעת ובעונה אחת. עבור משפחת גואילי היה זה הבן, האח והחבר שחזר הביתה. עבור רבים אחרים היה זה לוחם שסיפורו הפך לסמל של מסירות, רעות והקרבה מאז הבוקר שבו יצא מביתו למרות הפציעה.

לאחר יותר משנתיים שבהן לא היה למשפחה מקום פיזי שאליו אפשר להגיע, לרני היה סוף סוף קבר בישראל. מקום שבו אפשר לעמוד, להניח פרח, לדבר אליו ולזכור את האדם שהיה לפני שהפך לסמל.

לא רק הדרך שבה נפל – אלא הדרך שבה חי

לקראת שלוש שנים לטבח 7 באוקטובר, קל להתמקד ברגעיו האחרונים של רני: ביציאה מהבית, בקרב בעלומים, בפציעה, בנפילתו ובשנים הארוכות עד ששב. אבל הסיפור שלו גדול יותר מהשעות האחרונות של חייו.

הוא נמצא בעיקר בהחלטה שקיבל בתחילת אותו בוקר. בחור בן 24, פצוע בכתפו, בחופשת מחלה וממתין לניתוח, שמבין שחבריו ואזרחים נמצאים בסכנה ובוחר לקום ולצאת אליהם. בלי לדעת מה יפגוש בדרך ובלי לדעת שההחלטה הזו תהפוך את שמו למוכר בכל המדינה.

זו הייתה החלטה שנמשכה אולי דקות ספורות, אבל היא סיפרה הרבה על האדם שהיה. רני לא ידע שיום אחד יכתבו עליו כתבות, יקימו לזכרו אתרי הנצחה ויקראו לו "מגן עלומים". מבחינתו, הוא פשוט הלך לעזור.

שלוש שנים אחרי

ב־7 באוקטובר 2026 תציין ישראל שלוש שנים לטבח. שלוש שנים מאז אותו בוקר שבו יישובי העוטף הפכו לזירות קרב, מאז מאות שוטרים, חיילים, אנשי כיתות כוננות ואזרחים יצאו להילחם, ומאז משפחות רבות איבדו את היקר להן מכל.

עבור משפחת גואילי, יום השנה השלישי יהיה שונה משני קודמיו. בפעם הראשונה מאז הטבח, רני נמצא בישראל. לא כפי שקיוו ולא כפי שרצו, אבל לאחר 843 ימים שבהם אפילו האפשרות להביאו לקבורה נשללה מהם, הוא חזר הביתה.

השם שלו ימשיך להופיע לצד סיפורי הגבורה של אותו יום, אבל מאחורי השם חשוב לזכור תמיד את האדם. בחור צעיר ממיתר, בן למשפחה, אח, חבר ולוחם, שיכול היה להישאר בבית – ובחר לצאת.

הראשון לצאת, האחרון לחזור

יש רגעים שמספיקים כדי לספר מי היה אדם. עבור רן גואילי, הרגע הזה הגיע בבוקר 7 באוקטובר 2023. הוא היה פצוע, לא היה חייב לצאת, ובכל זאת החליט לנסוע לעבר המקום שממנו אחרים ניסו להימלט.

הוא נלחם לצד חבריו, סייע לאזרחים, הגיע לאזור עלומים והמשיך לפעול גם כשנפגע שוב. בגיל 24 בלבד הסתיים מסלול חייו, אבל באותו יום נולד גם סיפור שילווה את משפחתו, את חבריו ואת המדינה עוד שנים רבות.

843 ימים לאחר שיצא מביתו, רני חזר לישראל. הראשון לצאת, האחרון לחזור – וכעת, לקראת שלוש שנים לטבח, סיפורו ממשיך להזכיר את אחת האמיתות הפשוטות והחזקות ביותר של אותו יום:

כשאחרים היו זקוקים לו – רן גואילי הגיע.

יהי זכרו ברוך.