קפריסין: למה האי השכן חצוי כבר יותר מ-50 שנה, ואיך נראים בו החיים היום

לרובנו קפריסין היא לרנקה, פאפוס, לימסול ואיה נאפה לטובת חופשות קרובות ומפנקות. אבל מי שמגיע לניקוסיה, הבירה, מגלה משהו מפתיע: באמצע העיר עובר קו גבול עם גדרות, חיילי או"ם ושלטים בשלוש שפות. מצדו האחד מדברים יוונית ומשלמים ביורו, ומצדו השני מדברים טורקית ומשלמים בלירה טורקית. איך זה קרה לאי שנמצא ממש מולנו? הנה הסיפור המלא.

אי קטן, הרבה כובשים

קפריסין היא האי השלישי בגודלו בים התיכון, ובגלל המיקום שלה, בין אירופה, אסיה ואפריקה, כמעט כל אימפריה באזור רצתה אותה. מתיישבים יוונים הגיעו לאי כבר לפני יותר מ-3,000 שנה, ואחריהם באו הפיניקים, הפרסים, הרומאים והביזנטים.

בימי הביניים כבש את האי ריצ'רד לב הארי במסע הצלב השלישי, ובהמשך שלטו בו משפחת לוזיניאן הצרפתית ואחריה הוונציאנים. ב-1571 כבשה האימפריה העות'מאנית את קפריסין, וזו נקודת מפנה בסיפור: יחד עם השלטון החדש הגיעו לאי מתיישבים מאנטוליה, ומהם נוצרה הקהילה שנקראת היום הקפריסאים הטורקים.

במשך כ-300 שנות שלטון עות'מאני חיו שתי הקהילות זו לצד זו, לא פעם באותם כפרים. ב-1878 העבירו העות'מאנים את ניהול האי לבריטניה, שסיפחה אותו רשמית ב-1914 והפכה אותו למושבת כתר ב-1925.

מי הם התושבים, ומתי כל צד התחיל להרגיש "לאום"

ערב העצמאות היו הקפריסאים היוונים כ-78% מהאוכלוסייה, והקפריסאים הטורקים כ-18%. היתר היו ארמנים, מרונים ולטינים. היוונים דוברים יוונית ושייכים לכנסייה האורתודוקסית, והטורקים דוברים טורקית ומוסלמים.

בתקופה העות'מאנית אנשים הגדירו את עצמם בעיקר לפי הקהילה הדתית שלהם, ולא לפי לאום. הזהות הלאומית המודרנית התגבשה דווקא תחת הבריטים, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בקרב הקפריסאים היוונים צמחה תנועת ה"אנוסיס", שפירושה איחוד עם יוון. ב-1931 היא הגיעה עד להתפרעויות שבהן הוצת בית המושל הבריטי, וב-1950 הצביעו כ-96% מהקפריסאים היוונים במשאל לא רשמי בעד איחוד עם יוון.

הקפריסאים הטורקים חששו מאוד מהרעיון והגיבו בדרישה משלהם, "טקסים", כלומר חלוקת האי בין יוון לטורקיה. כך, בשנות ה-50, כבר עמדו זו מול זו שתי זהויות לאומיות ברורות, וכל אחת הביטה אל "מדינת האם" שלה מעבר לים.

מאבק, עצמאות וקריסה מהירה

ב-1955 פתחה המחתרת היוונית אאוקה (EOKA) במאבק מזוין נגד הבריטים, בהנהגת גאורגיוס גריבאס. בצד הטורקי הוקמה מחתרת משלה, TMT. אחרי ארבע שנים של אלימות נחתמו ב-1959 הסכמי ציריך-לונדון, וב-16 באוגוסט 1960 קמה רפובליקת קפריסין העצמאית.

החוקה החדשה ניסתה לאזן בין הקהילות. הנשיא יהיה יווני וסגנו טורקי, לכל צד תהיה זכות וטו בנושאים חשובים, והמשרות בשירות הציבורי יחולקו ביחס של 70 ל-30. בריטניה, יוון וטורקיה הוגדרו "מדינות ערבות" עם זכות להתערב כדי לשמור על ההסדר. בריטניה גם שמרה לעצמה שני בסיסים צבאיים ריבוניים באי, אקרוטירי ודקליה, שקיימים עד היום.

ההסדר לא החזיק מעמד. בסוף 1963 הציע הנשיא הראשון, הארכיבישוף מקריוס השלישי, לשנות 13 סעיפים בחוקה, והקפריסאים הטורקים ראו בכך ניסיון לצמצם את זכויותיהם. בדצמבר אותה שנה פרצו מהומות דמים בין הקהילות. הנציגים הטורקים עזבו את מוסדות המדינה, ורבים מהקפריסאים הטורקים עברו לגור במובלעות מוגנות. ב-1964 הגיע לאי כוח שמירת השלום של האו"ם, והוא נמצא שם עד היום. באותה תקופה גם נמתח בניקוסיה "הקו הירוק" הראשון.

1974: ההפיכה והפלישה הטורקית

הרגע שקבע את המפה של היום הגיע בקיץ 1974. ב-15 ביולי ביצע המשמר הלאומי הקפריסאי, בתמיכת החונטה הצבאית ששלטה אז ביוון, הפיכה נגד מקריוס, במטרה לאחד את האי עם יוון.

חמישה ימים אחר כך, ב-20 ביולי, נחתו כוחות טורקיים בצפון האי. טורקיה הציגה את המהלך כהגנה על הקפריסאים הטורקים, על בסיס מעמדה כמדינה ערבה. ההפיכה קרסה, וגם החונטה ביוון נפלה, אבל באוגוסט יצא הצבא הטורקי לשלב שני והשתלט על כ-37% משטח האי.

התוצאה הייתה חלוקה בפועל. כ-160 אלף עד 200 אלף קפריסאים יוונים ברחו או גורשו מהצפון לדרום, ועשרות אלפי קפריסאים טורקים עברו מהדרום לצפון. רובע התיירות וארושה שבעיר פמגוסטה, שהיה בשנות ה-70 אחד מאתרי הנופש הנוצצים בים התיכון, גודר ונשאר עיר רפאים במשך עשרות שנים.

1983: "מדינה" שרק טורקיה מכירה בה

ב-1975 הוכרזה בצפון "המדינה הפדרטיבית הטורקית של קפריסין", וב-15 בנובמבר 1983 הכריזו הקפריסאים הטורקים על עצמאות מלאה בשם "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין". מועצת הביטחון של האו"ם קבעה שההכרזה אינה חוקית, ועד היום טורקיה היא המדינה היחידה בעולם שמכירה בה.

בצפון מוצבים עשרות אלפי חיילים טורקים, והגיעו אליו גם מתיישבים רבים מטורקיה. הכלכלה שם תלויה מאוד באנקרה, המטבע הוא הלירה הטורקית, וטיסות בינלאומיות לצפון עוברות כמעט תמיד דרך טורקיה.

הניסיון הגדול לאחד את האי

לאורך השנים התקיימו אינספור סבבי שיחות, וכמעט כולם נגעו באותו רעיון: פדרציה של שני אזורים ושתי קהילות תחת מדינה אחת. הניסיון שהגיע הכי רחוק היה "תוכנית אנאן", על שם מזכ"ל האו"ם דאז קופי אנאן. באפריל 2004 היא הועלתה למשאל עם בשני הצדדים. כ-65% מהקפריסאים הטורקים הצביעו בעד, אבל כ-76% מהקפריסאים היוונים הצביעו נגד, והתוכנית נפלה.

שבוע אחר כך, ב-1 במאי 2004, הצטרפה קפריסין לאיחוד האירופי. מבחינה משפטית כל האי נחשב חלק מהאיחוד, אבל בפועל הדין האירופי חל רק בשטח שבשליטת הרפובליקה, בדרום. סבב השיחות הרציני האחרון קרס בקראן-מונטנה שבשווייץ ב-2017, ומאז המשא ומתן הרשמי תקוע.

איך זה נראה היום

בחיי היום-יום החלוקה הרבה פחות דרמטית משנשמע. מאז 2003 אפשר לעבור בין הצדדים במעברים מוסדרים, ובהם המעבר ברחוב לדרה, במרכז העיר העתיקה של ניקוסיה, שנפתח ב-2008. עוברים ברגל, מציגים דרכון או תעודת זהות, ותוך דקות נמצאים בעולם אחר: מסגדים וחאנים עות'מאניים, שלטים בטורקית ומחירים בלירות. קפריסאים משני הצדדים חוצים כדי לעבוד, לעשות קניות או לבקר במקומות שבהם גדלו, וגם תיירים, ישראלים בכללם, עושים זאת כל הזמן.

ובכל זאת, החלוקה מורגשת. הצדדים לא מכירים זה בזה, רכוש שננטש ב-1974 עדיין שנוי במחלוקת, ומשפחות רבות עדיין מחפשות את קרוביהם שנעדרו במלחמה. גם הגז הטבעי שהתגלה במים הכלכליים של קפריסין הפך לנקודת חיכוך מול טורקיה, שמתנגדת לקידוחים בלי הסכמת הקפריסאים הטורקים.

בפוליטיקה דווקא יש תזוזה. באוקטובר 2025 נבחר בצפון טופאן ארהורמן, שתומך בפתרון פדרלי, במקום קודמו ארסין תתאר, שדגל בשתי מדינות נפרדות. מאז נפגש ארהורמן כמה פעמים עם נשיא קפריסין ניקוס כריסטודולידס, בתיווך השליחה של מזכ"ל האו"ם, מריה אנחלה הולגין. הצדדים סיכמו על צעדים לבניית אמון, אבל עד חידוש המשא ומתן הרשמי הדרך עוד ארוכה.

רק השבוע, בעצרת האו"ם בניו יורק, הציע כריסטודולידס פגישה משולשת עם ארהורמן והמזכ"ל אנטוניו גוטרש, וארהורמן סירב ואמר שהתנאים לכך עוד לא הבשילו. הולגין צפויה לשוב לאי באוקטובר כדי לנסות שוב, בזמן שכהונתו של גוטרש מסתיימת בעוד שלושה חודשים.

יהדות קפריסין

לנוכחות היהודית בקפריסין יש שורשים של יותר מ-2,000 שנה. יהודים הגיעו לאי כבר בתקופה ההלניסטית, כשקפריסין הייתה תחת שלטון בית תלמי ממצרים, ששלט באותה תקופה גם בארץ ישראל. רבים מהם היו סוחרים שנמשכו לנמלים של האי ולמכרות הנחושת שלו. ספר מקבים א' מונה את קפריסין בין המקומות שאליהם שלחה רומא מכתב לטובת היהודים בימי שמעון החשמונאי, בסביבות שנת 139 לפני הספירה. מאוחר יותר הורדוס אף חכר מהקיסר אוגוסטוס מחצית ממכרות הנחושת באי.

הקהילה גדלה בתקופה הרומית, בעיקר בעיר סלמיס שבמזרח האי, סמוך לפמגוסטה של היום. בשנים 116 עד 117 לספירה, בימי הקיסר טריינוס, השתתפו יהודי קפריסין במרד התפוצות הגדול נגד רומא, בהנהגת אדם בשם ארטמיון. המרד דוכא באכזריות, ולאחריו נאסר על יהודים לדרוך באי. לפי ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס, אפילו יהודי שנסחף לחוף אחרי שספינתו נטרפה הוצא להורג.

האיסור לא החזיק לאורך זמן. בתוך כמה מאות שנים חזרו יהודים לאי, ובתקופה הביזנטית כבר פעלו בו קהילות. הנוסע היהודי בנימין מטודלה ביקר בקפריסין במאה ה-12 ותיאר קהילות יהודיות באי. בימי שושלת לוזיניאן הצרפתית, ואחר כך תחת שלטון ונציה, פעלה קהילה יהודית בפמגוסטה, שהייתה אז אחד הנמלים העשירים במזרח הים התיכון, וחיו יהודים גם בניקוסיה. תחת השלטון העות'מאני, מ-1571, נשארו באי קהילות קטנות בלבד.

בסוף המאה ה-19, כשהאי עבר לשליטה בריטית, קפריסין עלתה כיעד אפשרי להתיישבות יהודית. כבר בשנות ה-80 של אותה מאה היו ניסיונות ראשונים של מהגרים יהודים ממזרח אירופה לעבד אדמה באי, וב-1897 התיישבו חברי אגודת "אהבת ציון" מלונדון במרגו, סמוך לניקוסיה. הפעיל הציוני דוד טריטש קידם את הרעיון, ותאודור הרצל העלה אותו ב-1902 בפגישה עם שר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברליין. אדמה קשה, מחלות ומחסור בכסף גרמו לרוב המתיישבים לעזוב, אבל בית הקברות היהודי הישן במרגו קיים עד היום.

הפרק המוכר ביותר לישראלים הוא מחנות המעצר. בין 1946 ל-1949 עצרו הבריטים בקפריסין כ-52 אלף מעפילים, רובם ניצולי שואה, שניסו להגיע לארץ ישראל. הם הוחזקו מאחורי גדרות תיל במחנות ליד פמגוסטה ובאזור דקליה, בין לרנקה לפמגוסטה. במחנות נולדו כ-2,000 תינוקות, ופעלו בהם בתי ספר, שיעורי עברית ואימונים חשאיים של ההגנה והפלמ"ח. העצורים האחרונים יצאו מהאי בפברואר 1949, כמעט שנה אחרי הקמת המדינה.

היום החיים היהודיים באי מתנהלים בעיקר סביב חב"ד. הרב אריה זאב רסקין הגיע ללרנקה ב-2003, והוא משמש כרב הראשי של קפריסין. בית הכנסת ומרכז הקהילה בלרנקה הם הלב של הקהילה, ולצידם פועלים מרכזים בניקוסיה, בלימסול, בפאפוס ובאיה נאפה, שמשרתים גם תושבים וגם תיירים. ביוני 2025, כשהמרחב האווירי של ישראל נסגר במלחמה מול איראן, סייעו בתי חב"ד באי לאלפי ישראלים שנתקעו בקפריסין.

לצד הקהילה הוותיקה והקטנה צומחת קהילה ישראלית גדולה בהרבה. לפי הערכות, לפחות 3,000 משפחות ישראליות גרות היום בקפריסין דרך קבע, ומספרן גדל בכמה מאות בכל שנה. עוד כ-20 אלף ישראלים מחזיקים בנכס באי בלי לגור בו כל השנה. רוב הישראלים מתרכזים בלימסול, בלרנקה ובפאפוס, ושם אפשר למצוא היום מסעדות כשרות, חנויות ושירותים בעברית. ליד לימסול אף מתוכנן בית ספר יהודי פרטי.

הסיבות מגוונות. חלק מהמשפחות מחפשות "תוכנית ב'" בעקבות 7 באוקטובר והמלחמות שאחריו. אחרים מגיעים בשביל עבודה בחברות ישראליות שהעבירו חלק מפעילותן לאי, כדי ליהנות מגישה נוחה לשוק האירופי. ורבים פשוט נמשכים לקרבה, לטיסה של 40 דקות, לאקלים הדומה ולאורח החיים המוכר. במקביל, השקעות ישראליות גדולות במלונות ובנדל"ן משנות את פני הערים, ואפילו הדסה פתחה באי לאחרונה את המרכז הרפואי הראשון שלה באירופה.

ומה זה אומר לנו

לישראל יש מערכת יחסים הדוקה עם רפובליקת קפריסין, שכוללת שיתוף פעולה ביטחוני, פרויקטים משותפים של גז ואנרגיה ומיליוני תיירים. במקביל, כל מי שחוצה את המחסום בניקוסיה רואה מקרוב סכסוך שקפא לפני יותר מ-50 שנה ועדיין לא נפתר.