לראשונה: משפחות שחזרו מהשבי ועוד שכמעט נחטפו - חוזרות לבארי | תיעוד מיוחד

לראשונה מאז שחזרו משבי חמאס: רעיה והילה רותם, חוזרות לביתן שבבארי, ומספרות על רגעי האימה שעברו עליהן בבוקר השבעה באוקטובר.

משפחת רותם התעוררה למשמע ירי מקלעים, רקטות וטילי כתף, כאשר מחבלי חמאס תקפו את קיבוץ בארי בבוקר השבעה באוקטובר. המחבלים תקפו את ארצנו, כשהם צמאי דם, מלווים באנטישמיות מוחלטת וכל מטרתם היא: דם יהודי.

בית משפחת רותם, אליו חזרו היום לראשונה

המחבלים הגיעו לבית משפחת רותם וחטפו את אם המשפחה, רעיה, כאשר בתה הילה מצליחה לברוח ולהסתתר בשיחים. אלא שלאחר זמן מה, מחבל חמאס איתר את הילה כשהיא מפוחדת - וחטף אותה לרצועה.

אמילי הנד בת ה-9, חברתה של הילה, שהתה בבית משפחת רותם במהלך השבת. וכשהמחבלים הגיעו - הם לא דילגו, הם חטפו גם אותה.

"היינו בשבי בעזה ואסור היה לנו לדבר, רק ללחוש", סיפרה הילה. "לא היה לנו אוכל ומים. היו בומים כל הזמן, לא ישנו. חלמתי על האוכל והמים של הבית, על שתייה קרה. היינו ברצועה יחד עם עוד חטופים", הוסיפה. "לאחר 50 יום, לקחו אותי ואת אמילי כדי לשחרר אותנו, פחדתי מאוד כי הפרידו אותנו מאמא. פחדתי שיקרה משהו לאמא בשבי, דאגתי לה. באוטובוס לישראל שאלו אותי, יש לך ניחוש את מי תפגשי לראשונה? פחדתי להגיד שאת דוד שלי 'יאיא', שחשבתי שנרצח. אבל אמרו לי שהוא יחכה לי, אז שמחתי".

הילה הייתה צריכה לחגוג את יום הולדתה ה-13 בחמאס, אך עסקת החטופים הובילה לכך שתחגוג את יום הולדתה - בשטח ארצנו. "בשבי תכננו מה נעשה ביום הולדת, לא חשבתי שיום ההולדת יהיה בלי אמא", ציינה הילה. "לאחר כמה ימים הודיעו לי שאמא תשוחרר". סיימה.

"בשעות הראשונות שמענו בומים ויריות אבל לא היה מושג", מספרת רעיה, אמה של הילה. "לקח 6 שעות עד שהגיעו אלינו. התחלתי לשמוע קולות בערבית בזמן ששלושתנו (רעיה, הילה ואמילי). לפתע פתחו את דלת הממ"ד, שישה מחבלים עם אקדחים וסכינים שלופים. תפסו אותי בחולצה ואמרו לי 'אינתה רוח אל עזה'. הורידו אותנו בקיבוץ, העבירו אותנו מבית לבית ואז העלו אותנו לרכב, ולקחו אותנו לעזה".

על רגעי החטיפה המבעיתים, הוסיפה נירה בקול רועד: "הדרך לעזה הייתה פתוחה לגמרי, בלי מטוס, טנק וחיילים. כשראיתי את הגדר הבנתי שאין מה לעשות, הולכים לעזה".

"התנאים בשבי לא היו קלים, היינו כמה חטופים יחד ועברנו מבית לבית", התחילה לספר רעיה, ופתאום תיארה רגע מצמרר ואת המצב הנורא בשבי: "לפני כמה ימים, אכלתי תפוז. ואז נזכרתי בתפוז שחילקנו בין כל החטופים בשבי. היינו מחלקים אותו לכמה חלקים כך שכל אחד קיבל פלח או שניים, לפעמים כבר היה עדיף לא לאכול", מתארת את הרגעים מורטי העצבים בשבי, על רקע ביתן ההרוס.

מקיבוץ בארי נחטפו 29 חברי קיבוץ, גברים נשים וילדים. 19 מהחטופים חזרו, אך עשרה נמצאים עדיין בשבי חמאס. ההרס הרב, סימני העשן והפיח, והכאוס הגדול בין הבתים, יכולים להעיד במקצת על מה שעבר על משפחות קיבוץ בארי, בבוקר השבעה באוקטובר.

המחבלים לא פסחו גם על משפחת שרעבי.

"בשבת בבוקר התעוררנו לעולם אחר. כשהמחבלים הגיעו לדלת הממ"ד בביתנו, הם ניסו לפתוח אותה. בפעם הראשונה, אבא (יוסי) הצליח לחסום את המחבלים מלפתוח, בפעם השנייה הם כבר הצליחו".

"היו שם שלושה מחבלים, הייתי מתחת לשמיכות ושמעתי ירייה, הייתי בטוחה שירו באבא, אבל הבנתי שירו בשוקו, הכלב שלנו. שמעתי את המחבלים צוחקים ואמרו לנו ללכת איתם אל מחוץ לבית. כשיצאנו, ראיתי איך קושרים את אבא ואת השכן שלנו. את אופיר שהיה איתנו, הם לקחו גם".

בית משפחת יוסי ונירה שרעבי

על הרגעים שניצלה בנס, מספרת אורן: "המחבלים פתאום רצו והשאירו אותנו לבד. מצאנו מקום להסתתר בו, עד שחילצו אותנו". על הגעגועים לאביה יוסי, שנחטף אף הוא לרצועה ועדיין בשבי חמאס, הוסיפה: "אבא שלי הוא הכל בשבילי, הוא האבא המושלם, רגיש ועוזר. תמיד שם בשבילנו".

משפחתו של אלי, אחיו של יוסי, שנחטף לרצועה, נטבחה באותה השבת. המחבלים רצחו באכזריות את אשתו ואת שתי בנותיו.

גם עמית שני, בן ה-16 סיפר על שעבר עליו ועל אמו, בבוקר השבעה באוקטובר.

"זה התחיל במשהו שגרתי, ירי של רקטות שאנחנו כבר רגילים ואז נשלחה הודעה על חדירה". האירוע נמשך הרבה שעות, בשלב מסויים זה רק החמיר, שמענו RPG ורימונים בחצר הבית ואז המחבלים נכנסו לממ"ד", הוסף על רגעי האימה. "הם הוציאו אותנו, והושיבו אותנו על קצות המדרכה, ואז קשרו את הבנים ולקחו אותנו לעזה". על השבי, סיפר עמית איך התגעגע למשפחתו. עוד הוסיף כי רדף אותם פחד שמא יפגעו מהפצצות כוחותינו ברצועה, לא יודעים אם נקום ליום שאחרי", אמר שני.

את הסיור בבארי סיימנו בביתה של יהודית וייס ז"ל שנרצחה בשבי החמאס, כשכל מרכז ביתה, הפך לעפר מעוצמת האש שהציתו המחבלים. בעלה של יהודית, נרצח באכזריות בשטח ביתו על ידי מחבלי חמאס הארורים. דניאל, בנם של יהודית ושמוליק ז"ל, שר ביחד עם להקת 'הפרויקט של רפאל' שירים עם מסר של תקווה, על חורבות בית הוריו. דניאל לא השאיר אף עין יבשה, כששר את 'פרחים בקנה' והמילים 'בין עזה לרפיח' הדהדו בלבבות ליבנו. 

בית משפחת יהודית ושמוליק וייס ז"ל

ההגעה לבארי והצפייה, מספרת עדות מצמררת על היום הנורא שעברו תושבי הקיבוץ, שעדיין, מחכים לחזרת יקיריהם מהשבי והחזרה לשגרת החיים, שמצפים לה מאוד.