הוצאת דיבה מהי?

נתחיל מהסוף: מבחינת הדין הישראלי, אין מונח שנקרא "הוצאת דיבה", ומדובר לכל היותר בשם נרדף ל"פרסום לשון הרע"; הוא הביטוי השגור בחקיקה הישראלית, ובפרט בהוראות חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

המשפט העברי, במובחן מכך, מבדיל בין הוצאת דיבה לבין לשון הרע. אך על-אודות המשפט העברי וחידודיו בנוגע להלכות לשון הרע והוצאת דיבה, בפעם אחרת.

אם כן, השאלה שצריכה להישאל – כאשר מבקשים להבין את הדין הישראלי – היא: "לשון הרע מהי". ובכל מקום בו נאמר "הוצאת דיבה", ניתן להחליף את התיבה ב"לשון הרע". למידע נוסף על הוצאת דיבה ולשון הרע בקרו באתר -  lawdesk.co.il

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע לשון הרע מהי, ומפרט כי מדובר ב"דבר שפרסומו "עלול" (ולאו דווקא גרם בפועל) "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" או "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" או "לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורים ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו" או "לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".

בית-המשפט העליון נדרש לפרשנות סעיף 1 לחוק וקבע בשורה ארוכה של פסקי דין (בתמצית ובפשטות) כי זה הדין: לשון הרע זו התבטאות שמכילה פוטנציאל ("עלול") אובייקטיבי לפגיעה בשמו הטוב של אדם או תאגיד (לרבות חברה בע"מ), או בעסקיהם.

ומתי נוצרת עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע? לפי סעיף 7 לחוק, בהינתן שניים: (א) לשון הרע (כפי שהוסבר בקצרה); (ב) התגבשות יסוד הפרסום.

יסוד ה"פרסום", לפי סעיף 2 לחוק, מתגבש (כשמדובר בהתבטאות בעל-פה) ברגע שההתבטאות מגיעה בפועל לאדם אחד חוץ מהאדם שההתבטאות עוסקת בו (ועלולה לפגוע בשמו הטוב); וכשמדובר בכתב, מספיק לשכנע שההתבטאות עשויה הייתה, לפי הנסיבות של המקרה, להגיע לאדם אחד נוסף חוץ מנושא ההתבטאות.

מכאן, ניתן להבין (וחשוב להבין זאת) כי הזכות לשם טוב אינה עוסקת בתחושת עלבון סובייקטיבית של אדם כזה או אחר, אלא באופן שבו הסביבה תופסת ומעריכה את הפרט.

עוד חשוב להבין שחוק איסור לשון הרע אינו עוסק רק בהגנה על הזכות לשם טוב, אלא באיזון בין שתי זכויות שוות-מעמד (לכאורה, ממש לכאורה): הזכות לשם טוב והזכות לחופש ביטוי.

בהתאם, לא מספיק לשכנע את בית-המשפט שפורסמה בגנותך לשון הרע; זו הרי מלאכה פשוטה מאוד. כמעט כל אמירה – גם אם מוצדקת – עלולה ליפול לגדר "לשון הרע". למשל: כל תלונה במשטרה שמייחסת לנושא התלונה עבירה פלילית כזו או אחרת, בוודאי עלולה לפגוע בשמו הטוב של נושא התלונה (הנילון); וכך גם כמעט כל ביקורת צרכנית – מוצדקת ונכונה ככל שתהיה – עלולה לפגוע בשם הטוב הטוב של בית-העסק שביחס אליו מושמעת הביקורת.

לכן, כדי לאזן בין הזכות לשם טוב (שקל מאוד לפגוע בה) לבין הזכות לחופש ביטוי, החוק קובע שלוש מערכות הגנה (ומפנה גם למערכות הגנה חיצוניות מפקודת הנזיקין). ההגנות, בפשטות, הן סיטואציות שבהן המחוקק קבע מראש כי הזכות לחופש ביטוי עדיפה על פני הזכות לשם טוב. כלומר: התיר – מראש – לפרסם לשון הרע. ממש כך, אך בכפוף למגבלות לא פשוטות כלל.

ההגנה המוכרת ביותר בציבור מכונה "אמת דיברתי"; ובלשון סעיף 14 לחוק "אמת הפרסום". נהוג לחשוב (וזו טעות) שכל דבר שפרסומו "אמת" מוגן מפני תביעה. לא כך הוא. כדי לזכות בהגנה יש צורך להוכיח גם את יסוד האמת (וזו לא "האמת שלי" או "האמת לפי דעתי" או "האמת שהייתה נכונה והתבררה כשגויה", זו אך ורק אמת אובייקטיבית שאפשר להוכיח בראיות קבילות) וגם את יסוד העניין הציבורי. כלומר, שפרסום אותה אמת אובייקטיבית, ישרת מטרות ציבוריות, חבריות או מוסריות ראויות להגנה. וחשוב לדעת: (א) מי שנדרש להוכיח את את יסודות ההגנה, הוא הנתבע; מי שפרסם דבר מה וטוען שתוכנו אמת. (ב) מי שטען "אמת דיברתי" בידיעה שטענתו שקרית, גוזר על עצמו החמרה בפסיקת הפיצויים (וגם בפסיקת הוצאות המשפט). להרחבה בנושא קראו על תביעות לפי חוק איסור לשון הרע באתר lawdesk – תביעת דיבה המדריך המלא .

מערכת הגנות פחות מוכרת – אך בפועל העיקרית בהתדיינות בבתי-המשפט – היא מערכת הגנות תום-הלב. זו מערכת הגנות מורכבת מאין-כמותה, שמערבת שיקולים עובדתיים ומשפטיים, חזקות מן הדין (חיוביות ושליליות), ומקפלת בתוכה עשרות שנים של פסיקה מתגלגלת ומתפתחת. באופן כללי, החוק מונה תחת סעיף 15, 12 סיטואציות מורכבות שמערבות עובדה ומשפט, ומגלמות – לפי המחוקק – ערכים ראויים להגנה (למשל, הגנה על עניינים אישיים וכשרים, תחושת חובה מוסרית לפרסם, ביקורת על אנשי-ציבור, הבעת-דעה על פעולות שבוצעו בפומבי, הבעת-דעה על הליכים משפטיים, הבעת-דעה  בפני גורם ממונה, הגשת תלונה למשטרה או לרשות מוסמכת אחרת, הכחשה וגינוי של לשון הרע שפורסמו קודם לכן, מסירת ידיעה לאמצעי תקשורת, ועוד).

העיקר לעניין הגנת תום-הלב, הוא להבין שהיא שכדי לשכנע בתחולתה, הנתבע (הוא הטוען לתחולת ההגנה) נדרש לשכנע שהתבטא באחת מן הנסיבות המוגנות, ושעשה כן בתום-לב. הבנת מערכת הגנות תום-הלב בצורה עמוקה, היא הבנת חוק איסור לשון הרע בצורה עמוקה.

מערכת ההגנות השלישית, אינה בדיוק מערכת "הגנות", אלא מערכת סייגים; פטורים מאחריות מכוח סעיף 13. מבחינה אנליטית, בעוד שטענות הגנה נבחנות לאחר שנקבע ש"פורסמה לשון הרע", הטענות לסייגים מפני הטלת אחריות צריכות להיבחן הרבה קודם לכן. שכן לפי פסיקת בית-המשפט העליון, פרסום שבוצע באחת מנסיבות סעיף 13 זוכה להגנה מוחלטת; ובכלל לא חשוב אם הוא אמת, שקר, פורסם בתום-לב או פורסם בזדון.

הדוגמה המוכרת ביותר לסייג כזה, נמצאת בסעיף 13(5) לחוק; סייג מוחלט לאחריות לפי חוק איסור לשון הרע, בכל הנוגע להתבטאויות תוך כדי דיון משפטי (או בפני גורם מעין שיפוטי). הסייג חל על כל התבטאות בכל שלב משלביו השונים של ההליך (לעיתים אף החל ממכתבי ההתראה). וכך, לא חשוב – למשל – מה נכתב בגנותך בתוך כתב תביעה או כתב הגנה, זו לא יכולה להיות עילה לתביעת לשון הרע.

אם כן, על קצה המזלג, זה חוק איסור לשון הרע; כך נראית ומתגבשת עילת התביעה על-פיו, וכך מתגוננים (מבלי למצות כמובן) מפני תביעה בגין הוצאת דיבה. החשוב הוא להבין שאין משמעות של ממש לשאלה מהי הוצאת דיבה או מהי הוצאת לשון הרע. מה שחשוב הוא כיצד מתגבשת עילת תביעה, מה פוטנציאל תחולת ההגנות, ומה פוטנציאל הפיצוי (על כך במאמר נפרד). רק כך ניתן להבין ולחשב את תוחלת התביעה, ולבחור בצורה מושכלת האם נכון או לא נכון להגיש