גלנט בטקס יום השואה: "תופעה השייכת לפלנטה אחרת, לעולם לא עוד"

הערב (שני) נאם שר הביטחון יואב גלנט, בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, במכון "משואה" בקיבוץ תל יצחק. 

בנאומו אמר השר: "לפני כשמונים שנים, ידעה האנושות את השְפֵלָה בשעותיה מאז שחר ההיסטוריה. על אדמת אירופה נרצחו שישה מיליוני יהודים, כשליש מן העם היהודי בעת ההיא. והעולם ידע, עמד מנגד - ושתק.

גם בחלוף שמונה עשורים, שואת העם היהודי נותרה אירוע בלתי-נתפס, אירוע שלא היה כמותו בתולדות העמים, "תופעה השייכת לפלנטה אחרת", כפי שהיטיב להגדירה ק. צטניק. שואת העם היהודי הייתה התגלמות מזוקקת של רוע ושינאת חינם, והביאה ל"תעשיית מוות" כמוה לא חוותה האנושות מימיה.

ששת המיליונים מבני עמנו, תינוקות, ילדים, בני נוער, גברים ונשים, קשישים וקשישות, שנרצחו רק על שום היותם יהודים, שעוּנוּ באכזריות, שהושפלו, שדוכאו עד עפר, הם נושאי הסמל והציווי - "לעולם לא עוד"

אך היום, יש לכל יהודי באשר הוא תשובה ניצחת: מדינת ישראל וכלי המגן המבטיח לה חיים - צבא הגנה לישראל. מדינה עצמאית, חזקה, בוטחת ביכולותיה, וסומכת – בראש ובראשונה – על עצמה.

מדינה שהצליחה לקום מאפרה של השואה האיומה, אזרה את מיטב כוחותיה ומוחותיה, וביססה כוח מגן עצמאי ומרתיע – צבא ההגנה לישראל.

מכובדיי, כבר שנים רבות שבהן המילים שואה ו-גבורה כרוכות זו בזו. אות לעוז רוחם של אותם אלפים אשר קמו והתמרדו, אשר נקטו בפעולות התנגדות אמיצות למול מעשי הזוועה, בתנאים בלתי אפשריים. מהפרטיזנים האמיצים ביערות אירופה ועד למורדים הלוחמים בגטאות, גבורתם של אחינו ואחיותינו היא מופת של אומץ עילאי, ולפיד המתווה דרך לעתיד הרווי באתגרים לצד תקוות גדולות. רוח הגבורה הזאת נתנה את אותותיה גם במלחמת העצמאות. לא פחות משני שלישים של הלוחמים בקרבות תש"ח הקשים היו עולים חדשים – רבים מהם פליטי השואה.

אברהם אביאל, ניצול גטו ראדון, ששירת במלחמת העצמאות בגדוד השישי של הפלמ"ח, כתב על חבריו, השורדים הלוחמים, את השורות הבאות:

"בימים ההם עזב את ביתו שעלה בלהבות לבלי שוב, כדי להציל את חייו - כדי להישרד. עתה יוצא הוא כדי להרחיק את האש מביתו, כדי להגן על בית חלומותיו, למען יהיה לו לאן לחזור".

אך למרבה הצער, רבים מהם לא זכו לחזור מהמערכה הקשה. למעלה מ-1,400 מנופלי קרבות העצמאות היו לוחמים שעלו ארצה בשנים שקדמו למלחמה. רבים מן הקברים של שורדי השואה שנפלו במערכה נותרו מיותמים. לא היה מי שיאמר אחריהם קדיש, או מי שיישב עליהם שבעה. הם, שהיו נצר אחרון למשפחותיהם שנספו בשואה, הם אשר לחמו למען חזון המדינה היהודית, מבלי לדעת את השפה העברית. ביום הזה נזכור גם את גבורתם האילמת.

יקירינו – שורדות ושורדי השואה, כמו רבים מבני דורי, גם אני גדלתי על הסיפורים והזיכרונות משנותיה של מלחמת העולם. אימי, פרומה גלנט לבית סגל, הייתה ילדה בת חמש כאשר תקפו הנאצים את פולין ושרפו גם את עיר מגוריה, מזריטש.

היא נמלטה יחד עם הוריה ואחותה ויצאה למסע מפרך רצוף סבל, רעב וקור. בסיום המלחמה, היא העפילה עם משפחתה לארץ ישראל, על סיפונה של האוניה אקסודוס, גורשה על-ידי הבריטים, אל מולדת הרשע - גרמניה וחזרה ארצה מיד עם הקמת המדינה, בעליה הלגאלית הראשונה.

מאבי מיכאל ז"ל ומאימי פרומה שתבדל לחיים ארוכים, שמעתי לראשונה את אותן שלוש מילים, מילים שהפכו זה מכבר לסמל ולציווי: לעולם לא עוד. זהו הציווי המלווה אותי לכל אורך שנותיי הבוגרות, כלוחם, כמפקד וכאדם. לכך הקדשתי את חיי - להבטיח ביטחון למדינת ישראל, לעם היושב בציון, ולכל יהודי באשר הוא.

נזכור את ששת המיליונים, אחינו ואחיותינו היקרים והקדושים, אשר ניספו בידי הנאצים ועוזריהם, נמשיך ונבצר את כוחנו ואת עצמאותנו, נבטיח את שיגשוגינו כמדינת הלאום של העם היהודי ונזכור את ציווי הנספים - לעולם לא עוד. יהי זכר ששת המיליונים, קורבנות השואה, נצור בליבנו לעד".