ניצחון המחנה הלאומי תלוי בדרישתו מנציגיו למשילות / אֵנַה א.

לכל מחנה פוליטי יש אידיאולוגיה, צביון, ומאפיינים ייחודיים לו. קבוצות ויחידים בציבור הישראלי יודעים לרוב לשייך עצמם למחנה המייצג מבחינתם את האידיאולוגיה הנכונה להם כמכלול, ובוחרים מפלגה אשר מבטיחה לקדם ולתעדף את התחומים המרכיבים אותה. הרציונל אומר, שכאשר מפלגה מוכיחה זאת דרך עשייה פרלמנטרית בכנסת, ובמשרדי השרים השונים, היא תזכה לתמיכה מוגברת ביום הבוחר.

בשנה האחרונה, הפוליטיקה הישראלית עברה שלוש מערכות בחירות שהביאו להקמתה של ממשלת אחדות, וזו למרות שרוב הציבור הישראלי הוא ימני באופן מובהק. הסיבה להקמת הממשלה הנוכחית נובעת בעיקר מבחירת פוליטיקאים עם ציבור בוחרי ימין, "לעגון את ספינתם בנמל" של מחנה השמאל, מעילות הנראות לכאורה כמו אינטריגות בין אישיות, וייתכן אף מסיבות נוספות ואחרות הנסתרות מעיני הציבור. 

"ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (דברים, י"ג, ט"ו)

כל תומך או תומכת ימין צריכים לשאול עצמם את השאלות הבאות: מתי פניתי בדרישות וטענות לנבחרי הציבור שלי בסוגיות החשובות לי? האם אני עוקב אחר פעילותם הפרלמנטרית והמשרדית דוגמת מאגר החקיקה של הכנסת? האם מספיק לי שרק ינאמו על הסוגיות הללו? האם דרשתי מהם לטפל בהן בעוד דרכים מלבד חקיקה? האם בדקתי מה הסמכויות בחוק לח"כים ושרים בממשלה טרם קבעתי שהם לא יכולים לעשות זאת?

במידה ועניתם בשלילה על רוב השאלות, ועמם באו תירוצים מרשימים לרבות; "אנחנו בממשלה פריטטית, ואין 61", "התקשורת הממסדית אשמה כי היא לא מסקרת", "השמאל אשם", "בג"ץ גם ככה קובע", "היועמ"ש מנדלבליט עושה כרצונו" וכדומה, כיצד לדעתכם יתבצע שינוי אם אתם: לא דורשים מנבחרי הציבור לפעול למענכם בין אם בחקיקה ובין אם לאו? לאתר דרכים יצירתיות למשול גם בסיטואציה מורכבת בה אנו נמצאים דהיום? ואם לא קראתם את חוקי הכנסת והממשלה, כיצד קבעתם שיש צורך ב-61 אצבעות לכל מהלך, ולא די ברוב רגיל? האם בכלל צריך אצבעות? אולי די ביוזמה של ח"כ אחד המבקש לקיים דיון בוועדה לבירור סוגיות?

 

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (פרשת שופטים)

לא מכבר, מספר ח"כים מהמחנה הלאומי בחרו שלא להשתתף בהצבעה על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא ניגודי העניינים של שופטים, למרות שיש לכך רוב. חשוב להבהיר שזו איננה חקיקה אלא הפעלת סמכות הכנסת המעוגנת בחוק יסוד, ולא מופיע בהסכם הקואליציוני בין הליכוד לכחול לבן שום סעיף המונע מהצדדים החתומים הקמת ועדת חקירה. כמו כן, חשוב לציין שהרשות המבצעת, השופטת, המחוקקת, ומי שהפך עצמו ל"רשות רביעית", הלוא הוא היועמ"ש מנדלבליט, הן לא של כחול לבן אלא של הציבור. מכאן עולות השאלות הבאות: האם ח"כים במחנה הלאומי  "חוששים" יותר מהרשויות הנ"ל מאשר הציבור שבחר בהם? האם הם השלימו עם "שלטון הפקידים" במוקדי הכוח? האם הבעיה היא בשיווק הצורך לטפל במערכות ללא קשר לשמאל וימין?  

ככלל, ציבור הימין מתאפיין בנאמנותו לעומד בראש המחנה הלאומי,  גם לרוב חברי הכנסת, ואין בכך שום פסול. נאמנות היא תכונה מהמעלה הראשונה הנבחנת בכל מישורי החיים. ציבור המחנה הלאומי מגן ומפרגן לנבחריו ברשתות החברתיות, מפגין תמיכה ברחובות ובכיכרות, מניף דגלי ישראל, מפיץ אור, מקרין שמחה, שר שירים, ומוחא מול פקידי ציבור העושים כל העולה על רוחם, וכל אלה תוך שמירה על החוק, ומתן כבוד לכוחות הביטחון. תכונות אלו, והאופן בו מתנהל ונוהג המחנה הלאומי ראויים לשבח. יישר כוח למחזקים והמוחים על העוול שנגרם לרה"מ נתניהו בעניינו המשפטי, ובעתות משבר. עם זאת, ציבור הימין מיסודו איננו רגיל לבקר או לדרוש מנבחריו משילות. הוא לרוב נמצא בעמדת המגונן או המתגונן, מביע את כעסו וכאבו ברשתות החברתיות עם כתיבת רשומות, פרסום תמונות, כתבות וסרטונים המציגים את מעשיהם של מחנה השמאל, הפקידות, התקשורת, ותו לא. אולם, אם ציבור הימין ידרוש מנבחריו להפגין משילות ללא כחל ושרק קרי, טיפול בסוגיות החשובות לו, יבקר את פעילותם הפרלמנטרית והמשרדית, והתנהלותם מול הפקידות, זה לא יהפוך אותו לפחות ימני או לא נאמן. אפשר גם להפגין תמיכה, וגם לדרוש משילות. אין סתירה בין השניים.

 

"חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ; וְאֹהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר") משלי יג כד)

האם נמנע מלחנך את ילדינו האהובים והיקרים לדרך ארץ, גינונים והליכות? האם לאור אהבתנו נמנע מלתת הערה כאשר הם יעשו מעשה שלא ייעשה? האם לא ננקוט בעונש חינוכי אילו ההתנהגות הלא ראויה תחזור על עצמה? האם נאפשר להם לזלזל בקשישים? להתעלם מאדם במצוקה? הרי, לא נולדנו עם גנים של ערכים דוגמת ערבות הדדית. ערכינו נשאבו ממקורותינו היהודים ונלמדים עד היום; "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח), "פתוח תפתח את ידך" - צדקה (דברים טו,ח; דברים טו,יא), "מפני שיבה תקום" (ויקרא יט, לב), "כבד את אביך, ואת אימך" (שמות כ,יא; דברים ה,טו), ועוד.

הדוגמה לעיל באה להראות שניתן גם לאהוב, ובו-בזמן לבקר ולדרוש התנהגות או התנהלות ראויה שתעמוד בציפיות. לא תמיד הערה אחת מספקת. לעתים, הורים דורשים ומעירים לילדיהם שוב ושוב עד שהם חוזרים לדרך הישר. זו נעשית מפאת ולא חרף אהבת ההורים לילדיהם. כאנלוגיה, הדבר דומה ליחסי הגומלין בין הציבור לנבחריו. במחאותיו של המחנה הלאומי בשנה האחרונה היו קריאות מאוד ברורות גם לנציגיו בכנסת; "העם דורש צדק משפטי", "השיבה שופטינו כבראשונה, ויועצינו כבתחילה", "צדק צדק תרדוף", "העם הוא הריבון", וכדומה. למעשה, הכנסת היא "הערכאה" הבלעדית שהציבור יכול לפנות אליה כאשר הפקידות מצופפת שורות על כלל זרועותיה. תפקידה של הרשות המחוקקת (הכנסת) היא לפקח ולחקור את הרשות המבצעת, והרשות השופטת. לכנסת יש סמכויות המעוגנות בחוקי יסוד המאפשרות לבצע טיפול בסוגיות שהציבור זועק ומלין עליהן. המחנה הלאומי צריך להפנים שהתקשורת הממסדית לא תשתנה, ואל לו לשים בה את יהבו. גם אם הייתה מסקרת את התופעות, זה לא היה מצניח לה משמיים סמכויות לחקור עבירות על החוק שביצעו פקידים מרשויות השלטון או את היכולת לפטר אותם מתפקידם.

 

סמכויות הפיקוח והחקירה של חברי הכנסת  - זימון ליאת בן ארי והמעורבים בעיריית ראש העין למתן דין וחשבון

לעתים, נבחרי הציבור מימין ומשמאל מודעים ומתוודעים על עבירות על החוק של פקידים, ובכל זאת עוצמים עיניים. זו חרף העובדה שבידיהם כלים פרלמנטריים לברר ולבדוק את החשדות. מלבד היכולת של ח"כים להקים ועדת חקירה פרלמנטרית שתחקור למשל את רשויות האכיפה והתביעה לעומקן, יש לכל ח"כ סמכות ליזום דיונים בוועדות הכנסת העוסקות בתחומי אחריותם של משרדי הממשלה השונים. ע"פ סע' 123-124 בתקנון הכנסת (סע' 21.(ב) לחוק יסוד הכנסת), ניתן לזמן כל עובד, נושא משרה או ממלא תפקיד בשירות המדינה, ברשות מקומית, בין אם באמצעות שר ובין אם בידיעתו, ואף לחייבם להופיע בפני הוועדה. החוק קובע במפורש שהמוזמנים מחויבים למסור מידע במלואו על פעילות הגוף שבה הם מכהנים, כולל התנהלותם. 

ע"פ הסמכויות המעוגנות בחוקי היסוד לעיל, זו חובתם של ח"כים לפקח ולחקור את כל מה שנחשף לאחרונה בעניין ליאת בן ארי. די בח"כ אחד שייזום דיון בוועדת הפנים של הכנסת שעיסוקה המרכזי הוא השלטון המקומי, ומתוקף סעיף 123(ה)(2) בתקנון הוא מוסמך לזמן ולדרוש מידע לגבי כל עובד או נושא משרה בעיריית ראש העין לרבות, היועצת המשפטית וסגניתה, חברי המועצה, ראש הרשות, מבקר העירייה, היושבים בוועדת תכנון ובנייה, ואחרים. ליאת בן ארי וכל המעורבים בעניינה בעיריית ראש העין מחויבים לתת דין וחשבון לציבור בוועדת הפנים של הכנסת, ולמסור את כל המידע והמסמכים של הרשות המקומית במלואם, והתנהלותם. גם שר הפנים האחראי על השלטון המקומי, יכול לזמן אליו את הנפשות הפועלות לבירור. אם מהלך זה יוצא לפועל, ליאת בן ארי לא תוכל לחמוק מכתב אישום.

קידום מהלכים כקולקטיב עוצמתי בתוך המחנה הלאומי

כאשר ח"כ אחד "נלחם לבד במערכה", הפקידות כמנהגה נוהגת. אולם, סעיף 42.(ב) לחוק יסוד הממשלה קובע ש"הכנסת רשאית, לפי דרישה של לפחות ארבעים מחבריה, לקיים דיון בהשתתפות ראש הממשלה בנושא שהוחלט עליו". אם תקום קבוצה גדולה של ח"כים מהמחנה הלאומי שיפעלו יחד, באופן מסונכרן, ויקדמו מהלכים כקולקטיב עוצמתי ובלתי מתפשר כל פעם שנחשפת פרשה, הדברים יראו אחרת. מעת לעת אנו נתקלים במספר מצומצם של ח"כים מהמחנה הלאומי הפועלים באופן אינדיבידואלי. הם נואמים במליאה נגד התנהלותו של מנדלבליט אך מנגד הם ממשיכים לעבוד איתו. אף אחד לא זימן אותו למתן דין וחשבון בוועדות הכנסת, הם מאפשרים לו להיכנס לישיבות הממשלה כרגיל ולכפות את ייעוצו, והם אינם מוכנים להקריא את תמלילי הקלטות שחשף בועז גולן למרות החסינות המהותית המגנה עליהם מפני סנקציות פליליות. בפועל, הם בוחרים פשוט שלא לפקח, לא לחקור, לא להפעיל שום כלי פרלמנטרי כדי לטפל בסוגיות שעליהן מוחא הציבור, ומסכן את חירותו בגין האכיפה הבררנית.

העם דורש מנבחריו לפעול כמו בעלי הבית

על מנת שהמחנה הלאומי יזכה למשילות מנציגיו, זה תלוי אך ורק בציבור שבחר בהם. הימין צריך לזנוח את עיסוקו במחנה השמאל ברשתות החברתיות המוכיחות לו כל פעם מחדש שהעובדות לא מצליחות לבלבל אותו. זה כולל את התקשורת הממסדית, ואת נבחריו. ציבור הימין מעלה טרוניות ברשתות כמה השמאל הוא שמאל אך חוץ מלהדהד מסריהן, אין הן משיגות דבר. יש להפסיק עם הבכי ונהי, ותחושת הקורבן שלא מאפיינת את צביון המחנה הלאומי הגאה במדינה, בסמליה, מנהיגיה, בזהותו היהודית, ובצה"ל. אין טעם בהשוואות השגורות הנשמעות לעתים גם מפוליטיקאים שתפקידם לשנות אותן: "אם זה היה קורה בימין...התקשורת הייתה גועשת, והיו נפתחות חקירות", "העיקר לשמאל מותר, ולימין אסור", "ראו את המחנה הנאור", וכדומה. השוואות אלו מצביעות על רגשי נחיתות, ופסימיות. יש הבדל בין לזעוק שהעם הוא הריבון לבין לפעול כריבון. המחנה הלאומי צריך לדרוש מנבחריו להתחיל להתנהל כמו בעלי הבית. מי שברור לו שהוא הבוס, לא נותן לפקידים תחתיו לנהל לו את העסק. הדרך היחידה לעצור את שלטון הפקידים היא שנבחרי הציבור ייקחו את השלטון מידיהם חזרה אליהם. אחריות הציבור היא לדאוג שנבחריו לא יירדמו בשמירה, ולא יכניסו את ראשם בחול כאשר נחשפות פרשות שחיתות בפקידות הממשלתית. יש לזכור שהציבור מקבל ממנה שירות, ומשכורתם של הפקידים מגיע מכספי משלם המסים - הציבור. טיבו של השירות תלוי בהון האנושי שלו. רשויות האכיפה והתביעה אחראיות על גורלם של אזרחים מדי יום, ואם נבחרי הציבור לא יתעשתו, יצעקו "עד כאן!", ויטפלו במערכות ובפקידים, גם את אמון הבוחרים הם יאבדו. אם נבחרי הימין יוכיחו משילות מכאן והלאה, שיעור ההצבעה בקרב המחנה הלאומי בבחירות הבאות עלינו לטובה ימריא לשמיים. 

טיפול בתסמונת בת היענה של נבחרי ציבור

אם ציבור הימין ימשיך לעסוק בשמאל, נבחריו ימשיכו לנוח על זרי דפנה, והפקידים שנחשפנו להתנהלותם ימשיכו "מהמקפצה". מנדלבליט למשל, ממשיך לנכס לעצמו עוד ועוד סמכויות שהחוק מעולם לא הקנה לו, ולכך צריך לשים סוף. הציבור צריך לתעל ולהשקיע את האנרגיות שלו בנציגיו. לדרוש מהם למשול בכל האמצעים והכלים הפרלמנטריים העומדים לרשותם. אין צורך בחקיקה על מנת לבצע מהלכים אפקטיביים. מספיק ח"כ אחד שייזום דיון בוועדה רלוונטית בכנסת שתדרוש מפקידים דין וחשבון לציבור על התנהלותם. כמו כן, אם תקום קבוצה גדולה ומגובשת של ח"כים מכל סיעות המחנה הלאומי שתפעל כקול אחד חזק, מתוכנן, ובו-זמנית עם שיווק נכון ולא מתנצל בביצוע המהלכים, היא תנטרל את כחול לבן פרלמנטרית. יש לעמוד על שתי הרגליים האחוריות עד שהציבור יקבל תשובות. לא עוד דין אחד לציבור, ודין אחד לפקידות. הגיע העת לטפל בכל מה שנחשף בעניינם של מנדלבליט, ליאת בן ארי, מומי למברגר, שלומית ברנע פרגו, ואחרים. פחות נאומי תהילה ושאילתות במליאה לצורכי יח"צ וראיונות מתחסדים בתקשורת, ויותר עבודה פרלמנטרית אינטנסיבית החותרת לתוצאות. 

משילות השר לביטחון פנים ב"אזור בלפור 51"

הציבור לא צריך לקבל נבחרים כנועים, ופקידים שלא נושאים באחריות. בעתה של מגפת הקורונה, קבלת ההחלטות של נבחרי הציבור צריכה להיעשות ללא כל שיקולי "תדמית הדמוקרטיה". ההגנה על שלומו ובריאותו של הציבור בעדיפות ראשונה. במחאות מול בית רה"מ בשכונת רחביה רואים בבירור שהמשטרה נוקטת באכיפה בררנית של ההנחיות הדרג המדיני והוראות משרד הבריאות. התושבים שחייהם הפכו בלתי נסבלים אינם פונקציה עבור קציני המשטרה הבוחרים להכיל את האירועים הללו בעת מגיפה משתוללת תוך התעלמות משלל עבירות על חוק העונשין המבצעים מפגינים. לכן, אם השר לביטחון פנים איננו מרוצה מהמראות בשטח וממפקדי המשטרה האחראים, הוא יכול ע"פ פקודת המשטרה להרחיק שוטר מתפקידו ו/או למנות שוטר או אדם אחר למלא כל תפקיד מתפקידיו של קצין משטרה בכיר שכן ידאג לכך שיאכפו המגבלות שמטרתן להיאבק בנגיף הקורונה. זכות המחאה אינה קדושה. הזכות לחיים עולה על כולן. 

דרשו מנבחרי הציבור משילות. ניצחון המחנה הלאומי בבחירות הבאות עלינו לטובה תלוי בכך.