הסיפור העצוב של הגנרלים בפוליטיקה / בועז העצני

מעורבות אלופי צה"ל בהנהגת המדינה פרחה אחרי מלחמת ששת הימים. ערב המלחמה הובילה התנהגותו ההססנית של ראש הממשלה, לוי אשכול, למינויו של הרמטכ"ל לשעבר, משה דיין, לשר הביטחון, והניצחון המוחץ לאחר כמה ימים הפך את דיין לתואם אלוהים ואת אלופי צה"ל לסגניו.

ההערצה העיוורת כלפי לובשי המדים, ובייחוד לדיין, עלתה ביוקר רב במלחמת יום הכיפורים, לאחר שהממשלה חששה להתעמת עם הערכותיהם המזלזלות והשחצניות. דיין נשבר במהלך המלחמה, ולעומתו ראש הממשלה, הסבתא גולדה מאיר, החזיקה מעמד. אחריה מונה לראשות הממשלה יצחק רבין, רמטכ"ל ששת הימים, לכהונה קצרה וחיוורת.

רבין נבחר שוב ב-1992 והביא אסון לאומי, מדיני, ביטחוני וכלכלי. הוא הכניס את הסוס הטרויאני האש"פי לארץ, נתן לו נשק, שטח, מעמד מדיני ולגיטימציה בינלאומית, וקרע את החברה הישראלית בהסכמי אוסלו שמהם חשש, אך תומרן לחתום עליהם ע"י שותפיו בממשלה.

רמטכ"ל נוסף, אהוד ברק, כיהן בראשות הממשלה אמנם רק שנה וחצי, אך לעומת זאת הציג הספק כישלונות מרשים. ברק ברח מלבנון באופן חסר אחריות, יצר תקדים של נטישת פצועים בשטח ממניעים פוליטיים, בגד במשטרה שהצילה את ישראל ממרד ערביי ישראל בשנת 2000, ע"י מינוי ועדת חקירה שמוטטה את רצון האכיפה נגד ערבים עד היום, ונכשל לחלוטין במניעה ובהתמודדות עם האינתיפאדה השנייה. שניהם גם ניהלו מו"מ על מסירת הגולן.

גנרל שלישי, אריאל שרון חולל את האסון האסטרטגי של הנסיגה מעזה שיצרה בדרום חזית מלחמתית בעלת צבא חמא"סי המונה עשרות אלפים, שברצונו שולח את תל אביב למקלטים. כבונוס, העמיק שרון את הקרע הפנימי.

גנרל נוסף, עזר ויצמן, שכשר הביטחון בממשלת בגין טיפח את נציגי ארגוני הטרור ביש"ע ומוטט את הביטחון, כשר בממשלת האחדות חתר תחת ראש הממשלה, יצחק שמיר וניהל מגעים עם אש"פ בניגוד לחוק, לחץ יד עם נאיף חוותמה, ראש "החזית העממית", וכנשיא המדינה, ניסה לקדם "שלום" עם סוריה ואת מסירת הגולן. הוא גם חתר תחת ראש הממשלה נתניהו, בהזמינו את יאסר ערפאת לביתו, לקידום מסירת חברון. נסיגה מהגולן היתה גם משאת נפשו של ראש אמ"ן לשעבר, האלוף אורי שגיא.

עוד איש צבא מהולל, האלוף יגאל ידין, שניהל למעשה את הלחימה במלחמת העצמאות, וגם היה ארכיאולוג בולט, הגיע לפוליטיקה והפך לבדיחה. כל ויתור מדיני קיבל גיבוי גורף מ"המועצה לשלום ובטחון", גוף המרכז מאות ביטחוניסטים בדימוס, שבתחילת תהליך אוסלו חתמו על עצומה הצופה ש"הסכם אוסלו יעשה שלום"...צו"השלום הוא מרכיב אסטרטגי מכריע בביטחון". ערב ההתנתקות הם פסקו "ההתנתקות תעניק ביטחון לדרום". "מבחינה צבאית עדיף לפעול מבחוץ. ההתנתקות תשפר את יכולת הפעולה של כוחות הביטחון ותעניק לה לגיטימיות. היא תגרום לשינוי אסטרטגי ומדיני ותפתח סיכוי להסדר".

בפרוץ "האביב הערבי" ב-2011, הם היו משוכנעים שאנו בפתחו של מהפך דמוקרטי במדינות ערב ופרסמו עוד עצומה מגוחכת "המהפך במדינות ערב הוא הזדמנות לשלום". המבוכה הובילה להמשך פעילותם תחת שם חדש "מפקדים למען ביטחון ישראל", המייעצים לנו למסור את יו"ש ולהקים מדינת טרור במבואות גוש דן, באר שבע, מודיעין ונתב"ג, ולהפוך את יתר הארץ ל"עוטף יו"ש".

אולי לכן המליץ הרצל בספרו "אלטנוילנד" להרחיק רבנים וגנרלים מקבלת החלטות מדיניות במדינה היהודית העתידית. מדוע האנשים האלו, שלרובם שרות ביטחוני מפואר, הולכים לאיבוד כשמדובר בהחלטות מדיניות? האם המנטליות הצבאית הצייתנית ועשרות שנות הימנעות ממחשבה עצמאית הופכת אותם לעדר חסר שיקול דעת? האם זלזולם בסכנות ביטחוניות קיומיות כתוצאה מטעויות מדיניות נובעת מגאווה מקצועית מופרזת?

הפרוייקט הגרעיני בסוריה נתגלה ע"י יו"ר ועדת משנה חוץ וביטחון, סמל במילואים יובל שטייניץ, שזכה ללעג בוטה מראש אמ"ן זאבי-פרקש והחרמה מצד הרמטכ"ל יעלון. זה קרה אחרי ההלם של פירוק אמריקני של פרוייקט גרעיני לובי שלמערכת הביטחון לא היה מושג על קיומו.

מכאן שמפלגת אינפלציית הגנרלים "כחול-לבן" מהווה איום מדיני מפחיד. מצד שני, יתכן וכישלונותיה הצפויים יתרמו לתהליך גמילה של החברה הישראלית מחוות הדעת המדיניות המפוקפקות של לובשי המדים.