פעם נוספת כולם הספידו אותו – ונתניהו שוב נשאר האיש החזק בליכוד | תום אברמסון

יש מסורת כמעט קבועה בפוליטיקה הישראלית: אחת לכמה חודשים מודיעים שבנימין נתניהו נחלש. שהליכוד מתחיל להשתחרר ממנו. שהדור הבא כבר מחכה מעבר לפינה. שהפעם העסק שונה.

ואז מגיע רגע ההכרעה – ומתברר שוב מי עומד במרכז הלוח. 48 שעות לפני סגירת הרשימות לכנסת, הליכוד נמצא בעיצומו של אחד השלבים הרגישים ביותר בכל מערכת בחירות.

הפריימריז כבר הסתיימו, חלק מהשמות נקבעו, השריונים האחרונים עדיין מעסיקים את צמרת המפלגה – ומעל כל המהלכים האלה נמצא אותו אדם שמוביל את הליכוד כבר שנים ארוכות: בנימין נתניהו.

אפשר לבקר אותו. אפשר לחשוב שהגיע הזמן לחילופי דורות. אפשר להתנגד להחלטותיו ולדרך הפוליטית שלו. אבל מי שמבקש לנתח את הליכוד בלי להכיר בעוצמתו הפוליטית של נתניהו פשוט מפספס את הסיפור.

כי נתניהו שרד כמעט כל תרחיש שהמערכת הפוליטית הישראלית יודעת לייצר. בחירות חוזרות, משברים קואליציוניים, יריבים מתוך הבית, מפלגות שקמו במיוחד כדי להחליף אותו, בכירים שעזבו את הליכוד, מערכות בחירות שבהן כבר הכריזו על סוף עידן נתניהו – ובכל פעם מחדש הוא מצא את עצמו חוזר למרכז הבמה.

לא מדובר רק בכריזמה. זה גם לא רק בסיס מצביעים נאמן. מדובר ביכולת פוליטית נדירה לקרוא את המפה, לזהות סכנות לפני יריביו ולנהל במקביל כמה לוחות משחק: הליכוד, גוש הימין, הקואליציה האפשרית והמערכה מול היריבים שמחוץ למחנה.

הליכוד בחר – אבל נתניהו עדיין מעצב

תוצאות הפריימריז האחרונות סיפקו לליכוד רשימה שבה אלי כהן הגיע למקום הראשון, אחריו אמיר אוחנה ויריב לוין. שיעור ההצבעה עמד על כ-54%.  הפריימריז הזכירו שלליכוד עדיין יש מנגנון מפלגתי חי, מתפקדים, מחנות ומאבקי כוח פנימיים. אבל הם גם המחישו את עוצמתו של יו"ר המפלגה.

במסגרת כללי ההתמודדות אושרו לנתניהו שמונה שריונים ברשימה. זהו כוח משמעותי שמאפשר לו להשפיע על ההרכב הסופי ולא להסתפק בתוצאה שהפיקו הקלפיות הפנימיות. מתנגדיו יאמרו שמספר גבוה של שריונים מחליש את כוחם של המתפקדים. זהו טיעון לגיטימי, וגם בתוך הליכוד התנהלו מאבקים חריפים סביב שיטת הרכבת הרשימה.

אבל מנקודת מבטו של יו"ר מפלגה שמתכונן לבחירות כלליות, ההיגיון ברור לחלוטין: פריימריז בוחרים את מי שמתפקדי הליכוד רוצים לראות בצמרת; יו"ר המפלגה מסתכל גם על השאלה מי יכול להביא לליכוד קולות שעדיין אינם בכיסו.

ושם בדיוק מתחיל המשחק האמיתי של נתניהו.

לא עוד שם ברשימה – אלא פוטנציאל למנדט

הטעות הגדולה ביותר שאפשר לעשות בניתוח השריונים היא להתייחס אליהם כאל חלוקת ג'ובים.

מבחינת נתניהו, כל משבצת צריכה לענות על שאלה אחרת: האם היא מביאה קהל חדש? האם היא מחזקת אזור שבו הליכוד חלש? האם היא יכולה לחבר ציבור שהתלבט לעבור למפלגה אחרת? האם מדובר בדמות ביטחונית, חברתית או ציבורית שתאפשר לליכוד לדבר עם מצביעים מעבר לבסיס המסורתי?

נכון להיום, אפילו שעות ספורות לפני סיום התהליך, המלאכה עדיין אינה גמורה. נתניהו זימן את מזכירות הליכוד ליום שלישי כדי להשלים את אישור השריונים שנותרו, זמן קצר לפני המועד האחרון להגשת הרשימות.

זה אומר שהרשימה הסופית אינה עניין טקסי. היא הנשק הראשון של הקמפיין. וכל מי שמכיר את נתניהו יודע שהוא אינו אוהב לבזבז תחמושת.

שנים חולפות – והיריבים מתחלפים

זו אולי התופעה המרשימה ביותר בסיפור הפוליטי של נתניהו. תסתכלו על המערכת סביבו לאורך השנים: כמה ראשי מפלגות התחלפו, כמה הבטחות ל"יום שאחרי נתניהו" נכתבו, כמה מועמדים הוצגו כמי שעומדים להחליף אותו. חלקם עזבו את הפוליטיקה. אחרים הקימו מפלגות חדשות. חלק חזרו. אחרים עדיין מנסים.

נתניהו נשאר. עצם ההישרדות אינה הוכחה לכך שכל החלטה שלו הייתה נכונה, כמובן. מנהיגות פוליטית צריכה להיבחן גם במבחן התוצאות, האחריות והמדיניות. אבל במבחן הכוח הפוליטי, קשה למצוא בישראל בדור האחרון דמות שהצליחה לשמור על מרכזיות במשך תקופה כה ארוכה.

וזה חשוב במיוחד בליכוד. המפלגה אינה רק מסגרת פוליטית עבור נתניהו. במהלך השנים נוצר קשר כמעט בלתי ניתן להפרדה בין המותג "ליכוד" לבין המותג "נתניהו". יש לכך מחיר ויש לכך יתרונות, אבל להתעלם מהמציאות הזו יהיה חסר טעם.

עכשיו מגיע מבחן גדול יותר מהפריימריז

נתניהו כבר לא צריך לנצח את חברי הליכוד. הקרב הזה מאחוריו. הוא צריך לנצח את מערכת הבחירות. וכאן המשחק נעשה קשה בהרבה. המתחרים מבחוץ אינם צריכים לנצח אותו בסניף הליכוד בקריית שמונה, באר שבע או ראשון לציון. הם צריכים לשכנע מספיק ישראלים שיש אלטרנטיבה טובה יותר לשלטון.

לכן השריונים, האיחודים האפשריים והמהלכים שמתרחשים בשעות האחרונות לפני סגירת הרשימות הם הרבה יותר ממשחק כיסאות.

נתניהו בונה עכשיו את הכלי שאיתו הוא מתכוון לצאת לקרב. הוא יודע שהבחירות אינן מוכרעות רק בין ימין לשמאל. הן מוכרעות גם אצל מצביע שמתלבט בין הליכוד למפלגת ימין אחרת, אצל מי שהצביע בעבר לליכוד ועזב, ואצל ציבור שמבקש לראות ברשימה דמויות חדשות לצד ההנהגה הוותיקה.

מי שייכנס לרשימה ברגע האחרון עשוי להיות שווה הרבה יותר ממקום אחד בכנסת. הוא עשוי להיות שווה מנדט.

אפשר להתווכח עם נתניהו. הרבה יותר קשה למחוק אותו

וזו אולי השורה התחתונה לקראת סגירת הרשימות. במשך שנים נתניהו מתמודד לא רק מול יריבים פוליטיים, אלא גם מול התחזיות על סופו. ועד עכשיו, כמעט בכל פעם שהגיע רגע האמת, התחזיות הללו נאלצו להמתין למערכת הבחירות הבאה.

זה לא אומר שנתניהו חסין מהפסד. בפוליטיקה אין אדם כזה. זה גם לא אומר שהבחירות הקרובות כבר הוכרעו. הן ממש לא. אבל כאשר מסתכלים על הליכוד רגע לפני שהדלת נסגרת והרשימה הופכת לסופית, קשה למצוא בתוכו סימן אמיתי לכך שעידן נתניהו כבר מאחורינו.

להפך. הפריימריז התקיימו, הדילים נסגרו, הקרבות התנהלו, חלק מהבכירים התחזקו וחלקם נפגעו – ובסופו של התהליך נתניהו הוא עדיין זה שמחזיק בידיו את הקלפים האחרונים.

אולי זו הסיבה שהטעות הקבועה של יריביו חוזרת פעם אחר פעם: הם ממהרים לכתוב את הפרק האחרון שלו בזמן שהוא כבר מתכנן את הפרק הבא.

ביום שלישי הרשימות ייסגרו. ואז ייגמר משחק הכיסאות. המערכה האמיתית תתחיל.