דרום תל אביב הופקרה: לאן נעלמו כל ההבטחות? | דעה

בזמן שהתקשורת הממוסדת עסוקה במלחמות יהודים ובכותרות פוליטיות נוצצות, ישנה חצר אחורית אחת שהולכת ומשחירה, הולכת ונשכחת: דרום תל אביב. שאלה אחת חייבת להדהד היום בכל בית בישראל: לאן נעלמו הכותרות על המצוקה בדרום העיר?

במשך שנים זעקו התושבים הוותיקים, מלח הארץ שחיים שם דורות על גבי דורות, על כיבוש שקט של השכונות שלהם. היום, המצוקה שלהם לא רק שגדלה – היא הופכת לשקופה ומנוכרת. בעיית המסתננים, שפעם עוד הציתה דיון ציבורי סוער, הפכה לעובדה מוגמרת וכואבת בשטח. הרחובות כבר מזמן לא נראים כמו חלק ממדינת ישראל, הביטחון האישי בשפל חסר תקדים, והתושבים הוותיקים מרגישים כמו פליטים בתוך הבית שלהם.

אבל המחדל הגדול ביותר הוא השתיקה של נבחרי הציבור. לאן נעלמו כל הפוליטיקאים שהבטיחו, פעם אחר פעם, לטפל בבעיית המסתננים? איפה אלו שעלו לרגל לשכונות לפני הבחירות, הצטלמו עם התושבים הכאובים ופיזרו הבטחות על "החזרת הריבונות"? ברגע האמת, כשהמצלמות כבו, הם נעלמו לתוך לשכות ממוזגות והשאירו את תושבי דרום העיר להילחם לבד מול מציאות בלתי אפשרית.

שיא המחדל נחשף דווקא בימים הביטחוניים המתוחים האלו. בעוד שבכל רחבי הארץ הממ"דים והמקלטים הם קו ההגנה האחרון, בדרום תל אביב המקלטים הפכו לזירת קרב או למחסנים מאולתרים של המסתננים. תושבים קשישים, שזקוקים למחסה בזמן אזעקה, מוצאים את עצמם חסרי אונים מול מקלטים מוזנחים, נעולים או מאוכלסים על ידי מי שכלל לא אמורים להיות כאן.

למה הקול שלהם לא נשמע יותר?

התשובה מקוממת: כי המצוקה של תושבי שכונת שפירא, התקווה ונווה שאנן לא משרתת את האג'נדה של מי שמעדיף לראות בישראל "מדינת כל מסתנניה". המצוקה הולכת וגודלת, הפחד ברחובות משתק, אבל השקט התקשורתי והפוליטי רועם ומתעלם בכוונה.

דרום תל אביב היא לא שטח הפקר, והתושבים הוותיקים אינם אזרחים סוג ב'. הגיע הזמן להפסיק עם ההבטחות הריקות, להחזיר את הריבונות לרחובות ואת המקלטים לבעליהם החוקיים. הכתובת על הקיר, והיא זועקת: דרום תל אביב חוזרת לישראל.