הלקח מאיילת שקד: מדוע יריב לוין לא מוכן להתפשר על פחות משמרנות אמיתית? | דעה

במשך שנים, שמה של איילת שקד נקשר למהפכה שמרנית במערכת המשפט. תומכיה מנפנפים במינויי השופטים כהישג היסטורי, אך בחינה מדוקדקת של המציאות בשטח מגלה תמונה שונה בתכלית. למרות הרעש התקשורתי, שקד לא באמת יצרה מהפכה שמרנית במובן המשטרי העמוק; היא מינתה בעיקר שופטים מקצועיים ו"נוחים" שנטמעו היטב בתוך השיטה הקיימת – שיטה שבה לממשלה יש סמכות רק כל עוד השופט מאשר אותה.

הטעות הנפוצה היא בלבול בין שמרנות לבין מוצא או רקע דתי. שקד אולי גיוונה את הרכב הוועדה, אך מבחינה משפטית-מהותית, מרבית המינויים שהוצגו כ"שמרניים" אימצו בפועל את תפיסת "הכל שפיט". במקום להציב שופטים המאמינים בריסון שיפוטי ובצמצום כוחו של בג"ץ אל מול הממשלה, קיבלנו שופטים שמתחבאים מאחורי מינוחים כמו "מנהל תקין" או "סבירות" כדי להשאיר את המילה האחרונה אצלם.

המבחן האולטימטיבי הגיע בפסק דין עילת הסבירות. שם, דווקא שופטים שסומנו כ"שמרנים" של שקד, כמו אלכס שטיין ויעל וילנר, נתנו יד לקביעה המהפכנית שלבג"ץ יש סמכות לבטל חוקי יסוד במקרים מסוימים. למרות שבסוף הם התנגדו לביטול הספציפי של החוק, עצם ההכרה שלהם בכך שבית המשפט רשאי לעסוק בשאלת תוקפם של חוקי יסוד פירושה, הלכה למעשה, קבלה של עליונות השופט על פני הכנסת כסמכות מכוננת.

הדפוס הזה חזר על עצמו שוב ושוב. בפרשת יולי אדלשטיין והמנדט לכנס את המליאה, השופטת יעל וילנר הצטרפה לפסיקה חסרת תקדים שמתערבת בניהול הפנימי של הכנסת וכופה על היו"ר לפעול נגד שיקול דעתו הפוליטי. גם בעתירות נגד מינוי איתמר בן גביר, בג"ץ לא דחה את ההתערבות על הסף בטענה של חוסר שפיטות, אלא פתח את הדלת לדיון בסבירות מינוי של שר מכהן – גם אם בסופו של דבר החליט שלא להתערב בפועל במינוי.

אפילו בסוגיית מינויים ביטחוניים בכירים, הדפוס כמעט שאינו משתנה: במקום לומר באופן ברור שמינוי ביטחוני בכיר הוא בסמכותה הבלעדית של הממשלה כל עוד היא פועלת במסגרת החוק, שופטים המזוהים כשמרנים נוטים שלא לדחות עתירות על הסף אלא לאפשר קיום דיון, לדרוש מהמדינה נימוקים ולהשאיר פתח להתערבות. בעצם ההחלטה שלא לנעול את הדלת בפני העתירה כבר בשלב הראשון, הם מאותתים לממשלה: "החוק אולי אומר שאתם מחליטים, אבל אנחנו אלו שקובעים אם החלטתם נכון".

זהו בדיוק ההסבר לעקשנותו של יריב לוין כיום. לוין למד את הלקח המר מתקופת שקד: הוא מבין שאם יתפשר על "שמרנים לייט" או על מועמדים שעוברים את הפילטר של מערכת המשפט, הוא יקבל עוד מאותו דבר. לוין מתעקש על מועמדים כמו ד"ר אביעד בקשי, כאלו שמגיעים עם תפיסת עולם שמרנית-משטרית מגובשת ולא רק עם "חזות" ימנית. הוא יודע שכל עוד לשופטים יש וטו על המועמדים, הם יאשרו רק את אלו שלא יערערו באמת על שלטון בג"ץ. מבחינת לוין, מינוי שופטים שלא מוכנים לומר בפה מלא "לממשלה יש סמכות להחליט", הוא פשוט בזבוז זמן פוליטי.

בסופו של יום, שקד אולי שינתה את הפנים של המערכת, אך היא הותירה את ה‑DNA שלה ללא שינוי. המערכת נותרה חזקה ומתערבת, והשופטים שמינתה הוכיחו שכאשר הם לובשים את הגלימה, הם מעדיפים את עליונות המשפט על פני ריבונות העם.