"אנו מכריזים בקול רם שגם האויב ישמע, אין מחיר גבוה מידי בשבילנו כדי לשמור על עמינו וארצנו"

דבריו של צביקה מוראביו של איתן מור החטוף בעזה, וחבר פורום תקווה, הבוקר בבית העלמין הצבאי בכפר עציון:

"בתפילת "אבינו מלכנו" שאנו רגילים לומר בתעניות, בעשרת ימי תשובה ובשעת צרה, אותה תפילה שבאמצעותה גרם רבי עקיבא לירידת גשמים בשעת בצורת, כתוב כך:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן הֲרוּגִים עַל שֵׁם קָדְשֶׁךָ.
ומיד אחר כך:
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן בָּאֵי בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם עַל קִדּוּשׁ שְׁמֶךָ.

בקריאה ראשונה, המשפטים נראים דומים מאד ומזכירים מיתות שונות. המילה "הרוגים" בלשון חז"ל מתייחסת בדרך כלל לחרב ואז במשפט הבא אנו מזכירים את אלה שמתו באש ובמים.

אך בקריאה שניה יש כאן שני סוגים של "הרוגי מלכות" שעליהם אומרים חז"ל ש"אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן".

יש את ההרוגים בפיגועים ובהתנפלות פתאומית של האויב ללא כל הכנה מוקדמת. אלו שהאויב בא להרוג רק כי הם יהודים ובמיתתם הם קדושים וטהורים.

אך התפילה רומזת למדרגה גבוהה מזו והיא מדרגתם של "באי באש ובמים על קידוש שמך".

אלו שמתוך בחירה מסרו עצמם למיתה, אלו שיצאו להגן על העם והארץ במלחמות ישראל ואלו שיצאו להציל את אחיהם ונהרגו בעצמם.

בבחירתם זו, יצאו גיבורים אלו מהמסגרת הצרה של חייהם הפרטיים והפכו עצמם לזרוע של האומה על ידי מסירות נפשם עבור הכלל.

הרב קוק כותב:
החיים תופסים הם את ערכם רק עם הדעה של קדושת מסירות נפש. כשיש על מה למסור את החיים, אז החיים הם דבר שיש להם ערך של חופש, של קודש ושל הוד. וכל ליח החיים הוא מתגלה בזיוו על ידי קדושת מסירות נפש.

חיי הפרט הם כצל עובר וכרוח נושבת, וברגע אחד הכל יכול להשתנות ומי כמוכן משפחות יקרות יודע זאת.

האם נגזר על האדם להיות אבק ברוח? האם יכולה להיות לחיים הפרטיים משמעות נצחית? והתשובה היא כן רבתי. כאשר האדם קושר עצמו לכלל ולאומה בחייו ובמותו הוא נהיה נצחי.

אותם גיבורים וקדושים הטמונים כאן, שבאו "באש ובמים" ונכנסו למקום סכנה מתוך רצון ובחירה, יצקו לחייהם את המשמעות הגדולה של מסירות הנפש למען עם ישראל ואת המדרגה הזו אנו מזכירים היום ומעריצים.

והמצבות הללו, מן האבנים האלה הולך ונבנה המקדש. "דור לדור ישבח מעשיך", דור הולך ודור בא ועם ישראל משתבח בבניינו בארצו עד לגאולתו השלמה.

משפחות יקרות ואהובות! לכל אחת מכן יש את היום שלה שבו היא פוקדת את קברו של בנה או בתה. אך ביום הזה כולנו שותפים אתכן לזיכרון. לא שכחנו לרגע את שיירת העשרה, את שיירת נבי דניאל, את שיירת הל"ה ואת נופלי הקרב האחרון כאן על אדמה זו.

גם לא שכחנו את הרוגי גוש עציון והר חברון כולו בפיגועי הטרור במלחמה על זכותנו על ארצנו - שכולם הקריבו את חייהם מרצון או מאונס למען תקומתה של מדינת ישראל.

ואם בתקומה עסקינן, בחודשים האחרונים נשמעים קולות אחרים. קולות הפוכים לכל מה שהמקום הזה והיום הזה מייצגים. הקולות הללו מתייחסים לסוגיית החטופים, שבני הבכור איתן, בתוכם. למען הסר ספק. איני מדבר כאן על מאן דהו אלא על התפיסה המתנוססת מידי יום בגלי הרדיו ובשידורי הטלוויזיה ועל דפי העיתונים וטוענת כי "ללא החזרת החטופים לא תהיה תקומה למדינת ישראל."

האמנם? האם גם אתן משפחות יקרות דרשתן מהמפקדים של ילדיכם להשיב אותם מהחזית בכל מחיר?
האם קרבנכן יהיה לשווא ולא ייחשב כחלק מתקומת ישראל אם חלילה לא ישובו החטופים?
האם תקומתה של מדינת ישראל תלויה בחייהם של פרטים חשובים ככל שיהיו?

כולנו רוצים ומתפללים לשיבת החטופים, אך אנו מבינים שמדינת ישראל איננה חברה עסקית שצריכה לפצות לקוח גם במחיר קריסתה הכלכלית.
מדינת ישראל קיימת בראש ובראשונה בשביל ריבונות ישראל בארצו ולמען מטרה נעלה זו יש להשיב את החטופים מתוך כבוד לאומי ומתוך שמירה על בטחונה של המדינה ואזרחיה כולם וזאת על ידי מלחמה חזקה עד לכניעת האויב.

ביום הקדוש הזה, אנו מצטרפים לכל הגיבורים הטמונים כאן הי"ד ולכל חיילנו הגיבורים הלוחמים כעת בחזית, ה' ישמרם ויחיים, שבצאתם להגנת המולדת הרימו שלט גדול שעליו חרוטות מילות השיר של נתן אלתרמן המרטיטות כל לב:

אם קשה היא הדרך ובוגדת,
אם גם לא אחד יפול חלל,
עד עולם נאהב אותך מולדת,
אנו לך בקרב ובעמל!

ביום הזיכרון הזה שחל בעיצומה של מלחמה, אנו מכריזים בקול רם שגם האויב ישמע שאין מחיר גבוה מידי בשבילנו כדי לשמור על עמינו וארצנו - וכשהוא ישמע אותנו מכריזים זאת בביטחון - הוא ייכנע ואנחנו ננצח."