דובר צער מודיע | תא"ל רן כוכב

שמותיהם של עשרות הרוגים, כל אחת ואחד מהם עולם ומלואו, הותרו לפרסום ע"י דובר צה"ל במהלך השנתיים בה שרתתי בתפקיד.

הטלפון מצלצל, בדרך כלל באמצע הלילה. מתעורר בהבזק וכבר יודע: על דברים טובים לא מתקשרים בשעות כאלו. הקצינה מעדכנת, הפרטים מתחילים לזרום. מרתיח מים, מוזג קפה שחור, כמו אז, בגדוד. התרגולת המכנית ידועה ומוכרת, טכנית, אך מבוצעת ברגישות ובמיומנות ע"י קציני הנפגעים המסורים.

טיוטת נוסח ההודעה כבר אצלי ואני ממאן לאשרה, יודע שכבר לא אצליח לישון את שארית הלילה. המחשבות רצות, במין סדר כאוטי. חושב על אל"ם במיל. ורדה פומרנץ', אמו של דניאל ז"ל שנהרג ב"צוק איתן". ורדה היתה רמ"ח הנפגעים ושנים קודם לכן קצינה בדובר צה"ל. היא מכירה את "הסיטואציה" מכל הכיוונים. נעזרנו באישה היקרה הזו בוועדה ייעודית שהקמנו, לבחינת האופן בו מודיעים למשפחות על נפילת קרוביהם בעידן הדיגיטלי על מנת למנוע מהשמועות המרושעות ברשתות החברתיות לעשות דרכן למי שאיבדו את יקיריהם. לורדה עצמה נודע על מותו של דניאל בהודעת טקסט עוד לפני שדפקו חבריה מקצין העיר על דלתה והפכו אותה לאם שכולה.

ממשיך וחושב על תמי שלח, אלופה בשרות סדיר, זו לא טעות דפוס. תמי היא אמם וסבתם של חבריי, כולם לוחמים בחיל האוויר, והיא גם אלמנתו של אודי ז"ל, מפקד טייסת שנהרג לפני חמישים שנה ביום הכיפורים. בשנים האחרונות היא יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל.

שותה עוד קפה שחור חזק. הטלפון ממשיך לטרטר ומבקשים שכבר אתיר לפרסם. ואני מנסה למשוך עוד זמן, כאילו לנסות ולתת דקות נוספות של חיים, למי שכבר נקבע מותו.

והמחשבות רצות, פנים מקומות ושמות. מרגיש שאם אאפשר לפרסם את השם, כאילו לוקח אחריות על מותו של הלוחם במבצע או על מותה של החיילת ביחידה. לא שואל את שמו של ההרוג. משתדל לא לדעת. מתפלל שזו טעות ומיד יעדכנו שהוא "רק" פצוע. בעדינות, מאוחר יותר, שואל מאיזו יחידה, מהם פרטי המקרה? איך זה יכול להיות? אתם בטוחים? אולי מיד יעדכנו שזו טעות ונחזור לישון. חושב על קציני הנפגעים. הם בדרך הייסורים אל המשפחה שעוד לא יודעת. דפיקה קטנה על הדלת, ועולמם נחרב, לא יהיה כשהיה. "עוד זה מבשר וזה בא". מרגיש כאיוב התנ"כי. חושב על המשפחה, ההורים, האחים, החברים וגם על המפקדים ששכלו פקוד, ויהיו לצד משפחתו, לתמיד.

הקצינה שוב מתקשרת ברעד, העיתונאים לוחצים והציבור זכותו לדעת, חובתנו לדווח. ואני? רוצה לחסוך מכולנו את הידיעה המרה ש(עוד) חייל צה"ל נהרג הלילה. לכל חייל יש שם ולצערי הייתי זה שהוטל לפרסמו. כל שם עבר דרכי, וגם דרך גופי ונשמתי, ורק ההודעה הלקונית מצליחה כאילו לחסום, ולו במעט, את המחנק בגרון שלי, כמו בשלכם.

הקפה מתקרר, המשפחה כבר יודעת, את הנעשה אין להשיב ורק אז מתיר לפרסם, מתפלל בשקט ומבקש  בלב, ממש מתחנן שזו תהיה ההודעה האחרונה שאצטרך להתיר ולפרסם.

וברגע האחרון האפשרי מתיר לפרסם: דובר צער מודיע...