פרשת משפטים, אותה נקרא השבוע מכניסה את הקורא אל עולם המשפט. ספר החינוך מונה בפרשת משפטים 53 חוקים. פרשה שהכל בלול בה, משפט אזרחי, ומשפט פלילי, כבוד המלכות, איסור הטיית משפט, השבת אבידה ועוד חוקים רבים.

לפני שנצלול אל תוככי פרשת השבוע הייתי מבקש לעמוד על אחד המוסדות המשפטיים בדיני הראיות השנויים במחלוקת והכוונה למוסד "עד מדינה". פקודת הראיות מניחה את המסגרת הנורמטיבית ויוצקת משמעות לתוכן המושג. בהתאם לחוק עד מדינה הינו מי שהיה שותף לדבר עבירה, הוא עד מטעם התביעה, עובר לעדותו הובטחה לו טובת הנאה וטובת ההנאה מקורה בהסכמה למסור עדות.

הפרקטיקה בעניין עד מדינה היא פשוטה, איתור נאשם או חשוד שיהיה נכון להיות עד מטעם התביעה כנגד נאשמים אחרים. טובת ההנאה שמופקת לאדם שמבקש עד המדינה, נוגעת לעד אישית ועניינה במנעד האפשרויות שבין ביטול וצמצום האישומים נגדו ועד להפחתה בחומרת האישומים מעבירות חמורות לעבירות קלות יותר. אפשרות נוספת עניינה במתן עונש מופחת לאותו שותף לעבירה, הכל, 'כמעט' אפשרי כדי להעביר חשוד מצד הנאשם לצד התביעה.

היה זה השופט חיים כהן שבאחד מפסקי הדין כתב: "אין מביאין ראיה מן הרשעים". ואכן לא הכל תמימי דעים עם עצם קיומו של מוסד עד מדינה. ובאחד הפרשיות שהונחו בפני השופט אליקים רובינשטיין על מוסד עד המדינה הוא כותב: "עד מדינה לעולם אינו צדיק בדורותיו, ואף התואר עד מדינה, הנשמע ''מלכותי לאדם מן היישוב, אינו משמיע כבוד של מזכיר המדינה, ואינו משקף לאמיתו אלא לשון נקייה כלפי עבריין המעיד כנגד טובת הנאה מסוג כזה או אחר נגד משתתפים אחרים בעבירות, שותפיו לעבירות".

המעיין בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה בעניין עד מדינה, מוצא שבתחילת ההנחיות את ''ההצדקה'' לקיומו של מוסד עד מדינה, וכך מובא: "ככלל עבריין צריך לבוא על עונשו, ועל כן, הפיכתו של עבריין לעד מדינה תהיה רק במקרים בהם יש להעדיף למען טובת הציבור הבאתו לדין של עבריין אחר – פעולה שהתביעה תתקשה לעשותה בלא שימוש בעד מדינה".

במילים פשוטות, עד מדינה הוא עבריין, וככזה עליו לבוא על עונשו, כמו כל עברין אחר. אלא שקיימים מצבים בהם האינטרס הציבורי מצדיק סטיה מעקרון זה, ומתיר את ''הכשרתו'' של אותו נאשם באמצעות הפיכתו לעד מדינה. עוד משמיעה לנו ההנחיה, שהפיכת נאשם לעד מדינה תעשה רק במקרים שלתביעה יש קושי להוכיח את טענותיה. כלומר מקום בו התיק מבוסס דיו וניתן להרשיע את הנאשם על בסיס חומר הראיות הקיים לא תסכים התביעה לכרות עם מי מהנאשמים על הסכם עד מדינה, אולם מקום ולתביעה יש קשיים בהוכחת האישומים המיוחסים, כן יש לנסות ולגייס את מי מהנאשמים ולהפוך אותם לעד מדינה. ולצורך כך כל טובות ההנאה כשרות.

מתוך הקדמה זו, אבקש לשוב אל פרשת השבוע ולהתחיל ממנה דיון בשאלת מקומו של עד מדינה מבחינת ההלכה היהודית.

אל תשת ידך עם רשע – ועד מדינה

בפרשת משפטים אנו קוראים: "לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס". אוסף של אזהרות שלפי חז"ל  פונות ומהוות "אזהרה לדיין" כלומר עניינו של הפסוק מכוון אל השופטים היושבים בדין. בהקשר שלנו אבקש להתמקד בסוף הפסוק הקובע 'לא תשית ידך עם רשע להיות עד חמס', בניסיון להבין את המשמעות של הציווי, אנו מוצאים בדברי במדרש הלכה, מכילתא דרבי ישמעאל, וכך מובא: אמר לו, איש פלוני חייב לי מאתים דינרין, ולי עד אחד, בא והצטרף עליו, וטול אתה מנה ואני מנה, לכך נאמר אל תשת ידך וגו'. אמר לו רבו, אתה יודע בי, שאלו נותנין לי כל ממון שבעולם אין אני מבדה, מנה לי אצל פלוני ויש לי עד אחד, בא והצטרף עמו כדי שאטול את שלי, לכך נאמר אל תשת ידך וגו', עד חמס הוא זה.

מדברי המדרש עולה כי הציווי אל תשת ידך עם רשע, מוסב למקום בו לתביעה יש קושי ראייתי להוכיח את התביעה, במקרים בהם התובע לא ירים את נטל הראיה והוא לא יצליח במשפטו, במקרה כזה, מסביר המדרש, אוסרת התורה על שיתוף פעולה מעין זה, בין אם מדובר במשפט פרטי, כאשר אדם פונה לחבירו, ובין אם מדובר כאשר 'רבו' שמדובר כאן בסמכות ציבורית, באדם בעל יושרה ואמינות גבוהה, דמות שנתפסת כאמינה וככזו שנעדרת מוטיבציה לבצע עוולה או לפגוע בזולת. בשני המקרים לפי המדרש לא ניתן לעשות כן, לא ניתן לגייס אדם נוסף שיעיד מטעמי במשפט, גם במחיר שבלעדי העדות התובע יפסיד במשפטו, גם במחיר שהמגוייס לטובת המשפט כדי לסייע לתובע בנטל הראיה, מבקש בעדותו להציל 'עשוק מיד עושקו'.

עוד מצינו במכילתא דר' ישמעאל, פרשנות לציווי "אל תשת ידך עם רשע", וכך אנו מוצאים: "רבי נתן אומר, אל תשת ידך, אל תשת חמס עד, להוציא את החמסנין ואת הגזלנין שהן פסולין לעדות, וכך אנו מוצאים גם בתלמוד במסכת סנהדרין: "אל תשת רשע עד, אל תשת חמס עד - אלו גזלנין ומועלין בשבועות.".

בהתאם לתפיסה כאשר נדרש הרמב"ם, בחיבורו ההלכתי הגדול, משנה תורה, להלכות עדות, הוא פוסק: "הרשעים פסולין לעדות מן התורה שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס מפי השמועה למדו אל תשת רשע עד, ואפילו עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירין רשעו אסור לו להעיד עמו אף על פי שהוא עדות אמת, מפני שמצטרף עמו ונמצא זה הכשר השית ידו עם הרשע עד שנתקבלה עדותו, ואין צריך לומר עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו וידע שהעד השני עמו עד שקר שאסור לו להעיד שנאמר אל תשת ידך עם רשע" הרמב"ם מגדיר לנו מיהו ''רשע'', וכך הוא קובע: "אי זהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול". פסקו והכרעתו של הרמב"ם אומצו גם בקובץ ההלכתי של ר' יוסף קארו, ''השולחן ערוך''.

אך גם אם נטען שעדיין אין מדובר בעד רשע כהגדרתו ההלכתית, עולה השאלה האם עד יכול לדרוש תמורה עבור עדותו, בהקשר זה קובע התלמוד: "הנוטל שכר...להעיד – עדותיו בטלין".

 וכך גם פוסק ר' משה איסרליש, האמ"א מגדולי פוסקי אשכנז במאה ה-16, וכך הוא לשונו: כל מי שנוטל שכר להעיד, עדותו בטלה, כמו הנוטל שכר לדון,...ואינן צריכים הכרזה, אלא הדין והעדות בטל מעצמו. ואם החזיר הממון, דינו ועדותיו קיימים, שאין זה כשאר פסולים שצריכין הכרזה ותשובה, אלא קנס קנסוהו חכמים שיתבטלו מעשיו כל זמן שנוטל שכר". במילים אחרות כל עוד העד מקבל שכר או יוצאת לו טובת הנאה מעדותו אין כל משקל לעדותו, אולם וככל שהעד יוותר על שכרו או יחזיר את טובת ההנאה שקיבל, הרי שניתן יהיה לקבל את עדותו.

הרמב"ם קובע שלא רק ששכר אל לו לעד לקבל אלא גם: "כל עדות שתבא הנאה לאדם ממנה אינו מעיד בה שזה הוא כמעיד על עצמו". עוד מוסיף הרמב"ם וקובע עקרון מנחה נוסף, לפיו אין לראות ברשימה הפסולים לעדות כרשימה סגורה אלא, וכך הוא פוסק: ודברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות, אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה, וכדרך שלא יעיד בדבר זה שמא נוגע בעדותו הוא כך לא ידון באותו דבר, וכן שאר מיני פסולין כשם שפוסלין בעדים כך פוסלין בדיינים.

עוד מצינו מבן פוסקי דורנו, שהרב מרדכי אליהו, כאשר הוא נדרש לסוגיית יחס ההלכה לחוקי המדינה, הוא גם מביע עמדתו בעניין עד מדינה וכך הוא כותב: "כל השאלה של עד מדינה מקבלת מימד אחר,... בדין תורה כל נוגע פסלות. ואם עשה עבירה, ויש הוכחות לכך, הוא פסול גם אם הוא נקרא 'עד מדינה', השם הזה אינו מכשירו. עד מדינה הוא פסול"

 (לא) - עד מדינה

הנה כי כן, דומה כי בהתאם לעקרון שמבקש המשפט העברי להניח לנו הרי שלא ניתן להכשיר את עדותו של 'עד מדינה', וזאת משני טעמים עיקריים הראשון משום היותו העד מדינה חשוד בעצמו, נאשם ועובר עבירה, והטעם השני משום שבגין עדותו יוצא לעד המדינה טובת הנאה. במקרה מעין זה יכול ועדותו יותר מאשר תבקש לגלות את האמת תבקש לרצות את התביעה, מה שיגרום לעד לרצות ולשפר את גרסתו, שאם לא כן מצבו יהיה חמור יותר. במאמר מוסגר, כמו כל עקרון משפטי גם לעקרון זה יש חריגים, אך בטרם נדון בחריגים יש להבין את העקרון.