לא צפיתי בתכניתו של דרוקר בעיקר מטעמי רווחה אישיים. די ברפש מסביב ולא דחוף לי להעמיק בשברים של אנשים אחרים. אבל העובדה שנראית כנכונה והיא שיוסי כהן, ראש המוסד שהה במחיצת אישה שאינה אשתו ולא לצרכי עבודה בלבד. כעת צריכים לחשוב מה עושים עם זה. ברור לגמרי שמחלקת המוסר של דרוקר אינה מחטטת בפחי האשפה של חבריה לגילדה. להם יש מטרה אחת ברורה והיא לסכל את כל מי שעשוי להתמודד על הנהגת המדינה מתוך מגמה יהודית-ציונית - כל מה ששוללות הקרנות האימתניות שקמו כדי להחריב את המדינה ה'יהודית', ולהקים במקומה מדינה רב לאומית.

לכן את שאלות המוסר אני מבקש לנהל בלעדיהם. הם לא מצפן ואפילו לא מצפן מקולקל. אלו הם שליחים לכאורה של כוחות פרוגרסיביים הרסניים ועל כך הם מקבלים את משכורתם.

צריכים לחלק את הנושא לשניים. לרמה האישית ולרמה הלאומית. ברמה האישית צריכים להביע סלידה עמוקה ממעשיו של יוסי כהן, שכשל ברמה המוסרית וגם ברמה הדתית. זו עבירה גדולה שאסור להסכים לה. אשת איש היא קשר קדוש בין אדם לרעיתו וחס וחלילה שיד זר תהיה באמצע. גם הקשר של אדם עם אשתו שלו; אשת בריתו הוא קדוש וחלילה להפר אותו עם נשים אחרות. האמירה הזו נאמרת בכל העוצמה וללא הנחה כלל ורק אחרי זה אפשר לבוא לחלק השני.

כאשר עוסקים במנהיגות לאומית אנחנו לא מדברים על מי שמשמש בהכרח למופת מוסרי. זה כמובן חשוב מאוד והכי טוב הוא שראש הממשלה, חוץ משלל כשרונותיו - יהיה גם מצפן מוסרי. אבל לא תמיד לצערנו הדברים מסתדרים כך.

ראש ממשלה בישראל הוא הלוחם מספר אחת של האומה היהודית. הוא האיש המגן ביכולת הניתוח, קור הרוח, הנחישות והאומץ על שלל האינטרסים של ישראל עד לרמה הכי קיומית שלה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מישהו פחות טוב מזה גם אם קורות החיים שלו מרגיזים אותנו. די לנו לראות את הממשלה הנוכחית על שלל נושאי תפקידיה וההחלטות האיומות שהם לוקחים. יש כאן שאלה של בטחון לאומי ואי אפשר לשחק בו.

כולנו זוכרים את תחקירו של קלמן ליבסקינד על סוגיית נדל"ן של האלוף גלנט. מי שהיה נחשב למצביא החשוב ביותר בישראל וממילא הראוי ביותר להוביל את הצבא, נדחק הצידה ובמקומו קיבלנו את ברירת המחדל גנץ. מי יודע איך היתה נראית ההיסטוריה אם גלנט היה הופך לרמטכ"ל.

הדאגה לנקיון כפיים חשובה ביותר ואסור לזלזל בה, אבל לצד זה חשוב להבחין בין אדם פרטי ובין מי שיש עליו את משקל הציבור. יש סיפור ידוע על רבי שחיפש חזן לימים הנוראים ובאו לפניו שנים. האחד צדיק גדול אבל ללא מושג בחזנות, שכל מנגינותיו צורמות לאוזן והשני בחור יפה תואר ששובל של שמועות רעות נכרך אחריו אבל מה יש לומר? כשהוא פותח את פיו, בית הכנסת רועד מקולו!

במי אתם הייתם אתם בוחרים? בצדיק או בחזן? ובכן הרבי בחר בחזן הצעיר וכששאלו אותו איך זה יתכן? להעדיף צורה על מהות? ענה להם הרבי – פשוט מאוד – הצדיק הוא בכלל לא 'חזן' ואין מה להתלבט לגביו. אם בעתיד יעמוד איש טהור וצדיק עם יכולות כמו של יוסי כהן אעדיף אותו, אבל עד שאותו צדיק יופיע, מעדיף 'חזן' ולא מתחזה.

הכותב הוא יו"ר המכון לאסטרטגיה חינוכית יהודית, הרב אהרון אגל-טל