סא"״ל ד"ר עופר אלמוג, בן 40, קרפ"א עזה, במקצועו מומחה בהרדמה, נשוי לעירית ואב לשלושה ילדים: "זאת משלחת הסיוע הראשונה שלי, הייתי בעבר באימונים בחו"ל ובמשלחת של היכא״ם לרומניה. כשקבלתי את ההודעה הייתי באוגדה, התארגנתי לתרגיל גדול שהיה לנו השבוע ולהרבה התרחשויות ודברים שהאוגדה מתכוננת אליהם. מהרגע להרגע הבנתי שגם מפקדת המרפאה שלי וגם ואני מתוכננים לצאת.

בפן של האוגדה, היה ברור שפספסתי כמה מופעים חשובים, ואת התרגיל הגדול. אשתי עובדת כאחות במיון באיכילוב, כל המשמרות שלה נקבעות על פי היציאות שלי. ברור שהעומס עליה גדל אבל היא מקבלת את זה בהבנה. פספסתי גם טיול משפחתי, יום חלוקה של סלים למשפחות נזקקות עם הבית ספר של הבן שלי שתכננתי על האפטר. אבל הכל מתגמד לעומת המשלחת, ברור שזאת שליחות, וגם אישתי מקבלת את זה בהבנה. זה שונה מאשר לקפוץ לעופרת יצוקה או מתוך התמחות בבית חולים לצוק איתן, לכל מיני משימות מבצעיות. ברמה הערכית, למרות המחיר הכבד שמשלמים, צריך לבצע.

יש כאן אנשים שחיים גם כך קשים, תושבים שנופל עליהם אסון כזה, צריכים לקבל את כל הסיוע שאפשר מעבר לטיפול הנקודתי באסון. זאת הסיבה שאני גאה להשתייך לצה״ל ולחיל הרפואה, אנחנו משאירים את החותם ומנצלים את הזמן לעזור לכמה שיותר.

בתפקידי במשלחת אני מרדים מומחה. מקצוע ההרדמה הוא מעבר לניתוח, מרדים הוא מי שיודע להשפיע הכי הרבה על הפיזיולוגיה של האדם ולהשפיע על מצבים לא טובים. כאן זה במסגרת של פרוצדורות חיוביות. בקשתי להיות בבית החולים גנרל, כי זה בית החולים הכי פחות מצויד, לאפשר למעוטי היכולת טיפול שבשגר לא ניתן לבצע פה כי אין אמצעים להרדמה. זה לוקח את היכולת שלי לקצה, לבצע את ההרדמות בתנאים לא תנאים. צריך לעבוד בזהירות ובמקצועיות. יש מישהי שניתחנו והרדמנו רק שלוש פעמים, בשביל זה הצורך שאיש מקצוע יעשה את זה, לאפשר למנתחים לבצע את עבודתם על הצד הטוב ביותר ולצמצם את הסכנה שבניתוח.

אחד התחומים שהכי מפחידים והכי מושכים אותי במקצוע זה טיפול בילדים. כשאני ראיתי את ישראל ביום הראשון שלנו שם, הוא נראה במצב מאוד מאוד קשה, היה ברור לנו שזה לא המקום בשבילו, היה ברור שהוא צריך להגיע לבית חולים עם אפשרות לטיפול בילדים. מקום שיוכל ללוות אותו גם לאחר מכן, לשמחתנו זה באמת קרה. באותו סיור מצאנו עוד מטופלת הצעירה, ביצענו צילום וגילינו שיש אוויר ברקמות. הרבה ילדים שוכבים בבתי החולים ומחכים מי יודע למה, רובם יתומים ולא יודעים אפילו, מחכים עם נציג מהכפר למישהו שיבוא. ההיבט האנושי זה משהו שמאוד מחובר אלי. יש חולה שניתחנו כבר 3 פעמים, כל פעם בהרדמה, פעמיים אני הרדמתי אותה. היא היתה מתעוררת כל הזמן וקוראת בשם של הילד שלה, שני הילדים שלה נהרגו בפיצוץ, זה היה קורע לב. נשמע כמו אמא שקוראת לילד שלה שמשחק בחוץ. היא עברה 3 הטריות בברך, של זיהום שהיה לה ואנחנו מאוד מקווים שאחרי שלושת הניתוחים היא תחלים, יכול מאוד להיות שבלי הטיפול היא הייתה מאבדת את הרגל.

היה ילד שהתעורר ושאלנו אותו איפה אמא שלו, הוא אמר שהיא באחד מבתי החולים, מסתבר שהיא לא שרדה והוא לא יודע עדיין. בנוסף, אחד הדברים שעשינו היום זה להשמיש חדר ניתוח של בית החולים שנפגע בפיצוץ, חדר שהצוות לא השתמש בו מאז. זה לא חדר ניתוח בסטנדרט מערבי, אבל סגרנו את החלון שהתנפץ, הצלחתי להשמיש גם מחולל חמצן שהיה זרוק בחדר, וזה מאפשר לעשות הרדמה עמוקה יותר, לקחת סיכון גדול יותר בשביל להביא תנאים יותר טובים למנתחים. ביצענו שם כבר 2 ניתוחים בסיכון הרדמה יותר גבוה והעובדה שהיה שם מחולל חמצן אפשרה יותר חופש למנתחים. הצבנו גם מוניטור שהבאנו, אמצעים נוספים, תרופות שהבאנו.

ניתחנו את כל מי שהיה צריך לנתח שם, כולל ניתוחים אלקטביים, היה חשוב לסייע. למרות הרבה כוונות שהיו לנו לנתח שם הכל, מהר מאוד הבנו שהתנאים הסטריליים שם לא מאפשרים ניתוח שלא מזדהם. מה שלא היה פצע מזוהם, העדפנו להעביר. גם ילדים קטנים - למען בטחון הילדים ובריאותם, העדפנו להעביר אותם. אחרי השגחה והתאוששות, חלקם יוחזרו לאותו בית חולים.

כבוד גדול וזכות גדולה להיות חלק ממשלחת כזאת שבאמת באמת מייצגת את כל מה שטוב במדינת ישראל, בחברה הישראלית, בצהל ובחיל הרפואה. כמו ששבועת חיל הרפואה אומרת - "להושיט יד עוזרת לכל פצוע ולכל חולה, אם נקלה ואם נכבד, אם אוהב ואם אויב - ולכל אדם באשר הוא אדם, ובכל מקום שנדרש".