שרן השכל מקדמת הצעת חוק שתמנע מארגוני שמאל לעתור לבג"ץ: "צריך לעשות לפארסה הזו סוף"

סגנית יו"ר הכנסת, ח"כ שרן השכל מהליכוד, מקדמת בשבועות האחרונים הצעת חוק שתצמצם את זכות העמידה בפני בית המשפט העליון ותמנע למעשה חלק ניכר מעתירות ארגוני השמאל לבג"ץ.

הצעת החוק מבקשת לקבוע כי רק אדם או ארגון הקשורים באופן ישיר לעתירה יוכלו להגישה לבג"ץ. אם הצעת החוק תתקבל, ארגוני השמאל לא יוכלו יותר להגיש בג"ץ בשם ערבים התובעים בעלות על קרקעות, כפי שקורא היום בעתירות נגד ההתיישבות היהודית ביו"ש, וכן במקרים רבים אחרים בהם ארגוני שמאל מגישים עתירות בהן הארגונים אינם נפגעים באופן ישיר.

השכל מבקשת להחזיר את המצב המשפטי לקדמותו, שכן עד שנות ה-80 לא כל אדם או ארגון יכול היה לעתור לבג"ץ, אלא רק מי שהיה קשור לפגיעה בעצמו.

כחלק מהמהפכה השיפוטית של אהרון ברק, שהיה הראשון להכיר בעותרים ציבוריים, החלו שופטי העליון לדון בעוד ועוד עתירות בהן אין זיקה ישירה בין מגיש העתירה לבין המקרה ולמעשה מגיש העתירה אינו נפגע מהמציאות שבגינה הוגשה העתירה. ההשלכה של זה הייתה כפולה: בית המשפט הוצף בפניות כאלו, מה שגרם לצוואר בקבוק בעבודה שלו. וכמובן, בית המשפט לקח לעצמו סמכויות לדון בעניינים (בעיקר פוליטיים) שלא נידונו בעבר.

ח"כ השכל הסבירה את הצורך בחוק. לדבריה: "הדוקטרינה של זכות העמידה, שהיא אחת מעילות הסף החשובות ביותר באיזון תפקידה של הרשות השופטת בתור שופטת בסכסוכים בלבד ואשר מונעת את כניסתה להכרעה בסוגיות תיאורטיות, נשחקה בשנים האחרונות בעקביות עד כדי ביטולה בפועל.

השאלה הבסיסית של זכות העמידה היא "מה מעמדו של מי שפונה לבית המשפט", והיא נועדה כדי לוודא שמי שמבקש סעד – במיוחד סעד כנגד המדינה – אכן נפגע או צפוי להיפגע מן הפעולה שכנגדה עותרים. בניגוד לשאלת השפיטות, העוסקת בתוכן העתירה, הרי שזכות העמידה עוסקת בזהותו של העותר.
קחו למשל את העתירה לפינוי מצפה כרמים. העתירה לבית המשפט בנושא זה הוגשה על ידי עמותה, שאיתרה מספר פלשתינאים אשר טוענים לבעלות במקרקעין אלו או אחרים, והיא זו שהביאה את עיקרי הטענות בפני בית המשפט העליון באמצעות הצוות המשפטי שלה. בית המשפט לא שאל את העמותה מה עניינה בסכסוך זה, לא תהה על זכותה להציג עמדה בתור בעלת דין של ממש בהליך, ואף לא טרח לבחון את הבעלות במקרקעין של העותרים בטרם הוא הכריע בסכסוך. גם אם לטוענים לבעלות על המקרקעין היו טענות שהיו מצדיקות את הגישה לבית המשפט – היינו מצפים ששופטי העליון לפחות יבקשו מהם ראשית הוכחה למעמדם.

לחלופין, קחו את עתירתה של התנועה לאיכות השלטון נגד חוק ממשלת החליפים, ממנו לא נפגעה זכות כלשהי של אדם כלשהו, אלא רק בוצע שינוי מבני בשיטת המשטר.

מדובר בפשרה פוליטית שנועדה לסיים משבר פוליטי שנמשך שנתיים בו לא הוקמה ממשלה, כאשר צו הביניים של בג"ץ עלול להפוך את המשבר למשבר חוקתי של ממש.

בית המשפט, שנועד להכריע סכסוכים, קורס תחת העומס של שאלות שאל לו לעסוק בהם, בין היתר כי מבחן העמידה נשחק עד דק. במקום שרק מי שנפגע ממדיניות של אחת מרשויות השלטון יוכל לעתור, כל "עותר ציבורי" יכול לדרוש סעד מבית המשפט - גם אם אין לו שום קשר לסכסוך.

העתירות הפוליטיות מכלות את זמנם של השופטים ואנשים אמיתיים, שזקוקים לסעד משפטי, נדחקים לסוף התור.
חשוב לי כמובן לומר, טענות התנועה לאיכות השלטון צריכות להישמע. אך מהותן, כפי שגם נשיאת בית המשפט העליון אמרה בעצמה בדיון על הדרישה לחייב את ראש הממשלה להתפטר בשל כתב האישום נגדו – פוליטיות. כך בדיוק ראוי שיקרה – טענות שראוי להשמיע יש להשמיע – אך לא בבית המשפט. ביקורת כלפי השלטון היא חלק מהותי מהדמוקרטיה. מקומה של הביקורת הפוליטית הוא במגרש הפוליטי.

טשטוש מבחן העמידה בפני בית המשפט מוביל לטשטוש בין הרשות השופטת, המחוקקת והמבצעת. צריך לעשות לפארסה הזו סוף".