חבר הכנסת אריאל קלנר התייחס לסוגיית יחס מחנה השמאל לחתימה על הסכמי השלום ההיסטוריים, בהובלת ראש הממשלה בנימין נתניהו.

בפוסט תחת הכותרת "הסכמים שיוצרים שלום או שלום יוצר הסכמים?" כתב ח"כ קלנר: "מה לא נאמר על היחס המזלזל של השמאל להסכמים ההיסטוריים עם האמירויות: האם זו שנאת נתניהו? האם זה בגלל שההסכם לא כולל מסירת חלקי מולדת וגירוש יהודים? אני חושב שגם וגם. אולם יש נקודה נוספת שמחדדת את ההבדל בין התפיסה הימנית-שמרנית לתפיסה השמאלנית-פרוגרסיבית.

השמאל מטבעו מאמין במהפכות. הוא מאמין שתיקון המציאות יגיע ע"י כפייתה מלמעלה למטה. בעולם המדיני זה מתבטא באמונה שהסכמים יוצרים מציאות. כמה זה רומנטי להפוך "אויב לאוהב" בטקס במדשאה, כמה זה מרגש להפוך את זה שרק אתמול קרא להשמדתך, לידיד אמת. יש רק בעיה אחת עם הרומנטיקה הזאת – היא לא עובדת.

הסכמי אוסלו וכל ההסכמים שבאו אחריהם התבססו על הפרדיגמה הזו. הניסוי הזה הסתיים בטרגדיה של דם, אש ותימרות עשן.

יש דרך אחרת: קודם כל נוצרים שיתופי פעולה בין מדינות מתוך אינטרס משותף, לעיתים מתוך התמודדות עם אויב משותף, בהמשך נוצרים יחסי אמון שמרחיבים את שיתופי הפעולה, בסוף, כשהיחסים כבר טובים, זה נגמר בטקס חגיגי. זוהי הדרך השמרנית. הדרך הפחות רומנטית לכאורה. אבל הדרך שעובדת במציאות. שיתוף הפעולה עם מדינות המפרץ תפס תאוצה על רקע האיום המשותף מאיראן, המשיך לשיתופי פעולה חסויים ונגמר בטקס מרשים.

בצדק טוענים בשמאל, שכבר שנים אין עוינות בינינו לבין איחוד האמירויות או בחריין. אכן כן, יש כבר יחסים חשאים לא מעט שנים. אכן, זה לא ממש מרגש כמו להפוך אויב לאוהב. אבל בניגוד להסכמים של השמאל, יש יסוד סביר להניח שהסכמים אלה יעבדו. בניגוד להסכמי השלום הקודמים, הם פחות "מרגשים" אבל יותר אפקטיביים. הם ישפרו את המציאות, גם אם לא ישנו אותה מן היסוד.

"שלום מתוך עוצמה" קרא לזה ראש הממשלה. העוצמה של ישראל יצרה את האינטרס, האינטרס הביא את שיתוף הפעולה, שיתוף הפעולה הביא את השלום. בדיוק ההיפך מדרך ההתרפסות וההתפרקות מהנכסים שהיא בסיס תפיסת השמאל.

נתניהו הביא לניצחון הימין על השמאל, לא רק בקלפי, אלא גם במימוש תפיסת העולם במציאות. הוא הגשים את חלום השמאל לשלום, אך עשה זאת בדרך של הימין. אם על הניצחון בקלפי אפשר למחול, הרי שעל ניצחון הדרך לא יסלח השמאל לנתניהו לעולם".