זה בהחלט משמח ומעודד שהמעצמה הגדולה והחשובה בעולם תומכת בעמדת ישראל ושאיפותיה לרבונות בארץ ישראל ועמה גם בריטניה כאשר שאר העולם נוהג בשויון נפש ואפילו העולם הערבי.

אבל מצד שני זה גם מעורר יותר מאי נוחות ואכזבה שגם אחרי הצהרת בלפור וההצבעה בעצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 - שאכן היו חיוניות לצורך הכרה בינלאומית ולמען שיבת היהודים למשפחת העמים (כי ציון במשפט תיפדה) - אנו עדיין נזקקים לבייביסיטר שיחליף לנו טיטולים וישגיח עלינו ויתן או יקח (כמו אובמה וקלינטון) מאתנו את זכותנו הטבעית, ההיסטורית, המוכרת והמשפטית על ארצנו.

למזלנו כיום יושב בבית הלבן נשיא אוהב ישראל שיעשה הכל בשבילנו. אבל הנה אפילו ממשלו הידידותי קובע ומודיע שעלינו להמתין עם החלטת הממשלה על החלת החוק והמשפט והמנהל הישראלי (הרבונות) על השטחים שמקובל עליהם שנחיל עליהם רבונות.

זה לא היה חייב להיות כך. לא היינו צריכים להגיע למצב כזה.

מרגע שהפכנו למדינה עצמאית חזקה ומנצחת, ליתר דיוק מאז מלחמת ששת הימים, היינו חייבים להחיל מיד בתום המלחמה (כמו בתש"ח בימי בן גוריון) רבונות מלאה על שטחי יש"ע כאשר העולם הערבי נתון בהלם התבוסה והקהיליה הבינלאומית עומדת משתאה ונפעמת מהנצחון הכביר ולבה נהפך לאהדה בינלאומית. זו היתה הזדמנות בלתי חוזרת שהחמצנו אותה. ולכן שלמנו עליה בשנות טרור ושפיכות דמים ועדיין משלמים עליה בתלות מעליבה ומשפילה באומות העולם. עד כדי כך שאנו בעצמנו מזמינים מעצמות זרות להתערב כמתווכים בסכסוך פנימי בינינו ובין האכלוסיה דוברת הערבית החיה בארצנו.

וכאמור למזלנו המעצמה הגדולה והחשובה היא ידידותית ואוהדת. אבל גם האימפריה הרומית היתה מעצמה אוהדת וניטרלית לכאורה כאשר מלך חשמונאי הזמין אותה להתערב בסכסוך פנימי ובין יריב פנימי. והתוצאה ידועה - רומא האימפריה הידידותית נהפכה לכח כובש שכפה עלינו את מלכותו של הורדוס הרוצח הרשע וההמשך גם הוא ידוע.

למען הסר ספק. אינני בא לרמז שזה מה שתעשה לנו אמריקה חלילה. ולא מציע שנפסיק תהליך שכבר קיים וכעת פועל לטובתנו. אבל יש פה דפוס קבוע שהוא תקדים שעלינו להשתחרר ממנו. ולהתחיל לראות בעצמנו אומה עצמאית חזקה החיה בחרות בארצה ולא נזקקת לחסדי זרים. גם לא מחברים טובים. כי חברים טובים נועדו שנעזר בהם בעת הצורך אבל לא בכל דבר.