פיתוחים בפרברים עוזרים לפתח את הדימוי הסטראוטיפי של "אמריקה הפרברית", והם קשורים בדרך כלל למעמד הבינוני האמריקאי. רובם הציעו בראשית דרכם בתים בטווח צר של מחירים, גדלים  ותכונות, ולכן תושביו הפוטנציאליים בעלי משאבים מצומצמים יותר מאשר של אלו אשר גרים במרכזי הערים. חלק מהפיתוחים למגורים בפרברים הם יישובים מגודרים.

ערי השדה ופרברי הערים הגדולות מאופיינים בשכונות של בתים צמודי קרקע, אשר בהם חי אחוז משמעותי מבתי האב. במרכזי הערים ובפריפריה הקרובה, חלק מבנייני הדירות מוחזקים בבעלות דייריהם וחלק אחר מנוהל בשלמותו על ידי חברות מקצועיות - ואלה הם מתחמי המגורים שזכו לשם “מולטי פמילי”. 

רעיון ה-Multi-family נולד בשנות ה-50 של המאה הקודמת, עקב גלי ההגירה הגדולים מאירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשהתבקש פתרון לדיור משפחתי בר-השגה עבור אנשים עובדים אך חסרי יכולת כלכלית. בעקבות הביקוש, נבנו בניינים ומתחמי-ענק של בתי-דירות להשכרה במחיר נוח, וכיום כל משפחה חמישית בארה”ב מתגוררת בהם בשכירות. אלה נכסי מגורים שמיועדים להשכרה בלבד, עם מספר דירות שאינן מחולקות ברישומים של הרשות המקומית, שהם כמו הטאבו בישראל.

רועי מרציאנו, שותף מנהל בחברת CITYR (סיטי אר) המתמחה ברכישת מתחמי דיור בארה"ב, מציין כי בעוד שנכס כזה במרכזה של עיר נראה כבניין דירות רגיל, המציע שרות של השכרת דירות מאובזרות לטווח ארוך, הרי שבמעגל הבא חלק מהנכסים לובשים צורה של מתחמי דיור חד או דו קומתיים הפרוסים על פני שטח נרחב. עבור המשפחות, נכסים אלה מציעים פתרון דיור הכולל גם אזורי פנאי, מועדון כושר, בריכה, מגרשי ספורט, שרותי כביסה ועוד - וכל זאת בהתאם לרמת היוקרה הנדרשת והמעמד הסוציו-אקונומי של הדיירים.

רבות נכתב ונאמר על השפעת משבר הסאב פריים על שוק הנדל”ן האמריקאי, אך נתון מעניין אחד נחבא לעיתים מין העין: בעוד ששווים של נכסים צנח בעשרות אחוזים ואף קרס באזורים מסוימים, הרי שלמעט ירידה קצרת טווח, ממוצע שכר הדירה דווקא המשיך לעלות. למעשה, בשלושת העשורים האחרונים, שכר הדירה הממוצע בארצות הברית עולה בממוצע בשיעור של 3.5-4% לשנה - נתון שמשחק לטובת מי שהשקיע נכון בנכסים מניבים.