אני יודע שהפוסט הזה אולי לא יהיה פופולרי, אבל אחרי שלקחתי חלק, החלטתי לשתף גם אתכם בהרגשה

בשבועיים האחרונים (ימי שישי) לקחתי חלק בקורס נהיגה מונעת. שני ימי שישי, מ-07:45-13:30. אסור לגעת בסלולר, אסור אפילו לשים אותו על השולחן. במשך השעות האלה אתה מנותק מהעולם - וכולך רק מול המנחה. (במקרה שלי - המנחה טלי בעירוני א׳ בחיפה).

אז כן, כמו כולם, לא אהבתי לקבל את הדו״ח מהשוטר. פעמיים נתפסתי בהפרש חודשים - פעמיים על סלולר. הראשון (סמס תוך כדי נהיגה) והשני בטענה שהחזקתי את המכשיר. על השוטר הראשון כתבתי בעבר פוסט ארוך והודיתי לו על שעצר אותי.

אחרי שזעמתי על עצם הדרישה להגיע לקורס (שלושה ימים באזור המרכז או הצפון או יומיים מרוכזים), נרשמתי אליו. בתחילה, נרשמתי לקורס במרכז הארץ, אלא שרגע לפני הקורס החלו רקטות מעזה ואני, כעיתונאי, הרי לא יכול להיות מנותק. כמי שמגיש תכנית מידי ערב בערוץ 20, התקשתי מאוד גם למצוא מועד מתאים במהלך השבוע. פעם אחר פעם דחיתי את השתתפותי בקורס, עד שרישיון הנהיגה שלי כמעט והותלה. בסופו של דבר מצאתי את הקורס בחיפה. ׳שני ימי שישי של סבל ונגמור עם זה׳ - אמרתי לעצמי.

קמתי מוקדם בבוקר יום שישי וכמו כולם התבאסתי. התבאסתי על עצם קיום הקורס, השעה המוקדמת, השעות ש׳אבזבז על השטויות האלה׳ ובעיקר… על הניתוק מחברי הקרוב - האייפון שלי. איך אני עובר את זה? לא יודע.

אחרי רישום (אפשר קצת בפחות בלגאן?) בעירוני א׳ בחיפה, חולקנו לכיתות. טלי, מורה לנהיגה במקצועה, אדיבה, מקצועית וחייכנית, נכנסה, הכינה את המחשב עם המצגת ולאחר מכן הקריאה שמות. (שמות - חלק בלתי נפרד מהקורס. בכל מפגש ולאחר כל הפסקה, כדי לוודא שאף אחד לא הבריז).

״מה אני עושה כאן?״ - שוב שאלתי את עצמי. טלי פתחה ואמרה שאין לה כל כוונה ללמד אותנו לנהוג, מאחר וכולנו מנוסים. היא תתן לנו כלים לפתח את המחשבה לנהיגה נכונה. לנהיגה מונעת. בעוד אני חושב על האייפון שלי שלא מפסיק לרטוט בכיס ומנסה לחשוב מי שולח לי הודעה ועל מה, טלי החלה לעבור שלב שלב, תוך הצגה של תאונות שהתרחשו באמת במציאות ובדיקה כיצד אנחנו היינו נוהגים במקרה זה. הקשבתי, כי לא היתה לי ברירה אחרת. כבר הספקתי לבחון את מוחמד שישב לידי, את רותם שהתבאסה גם היא על הסלולר שכה היתה זקוקה לו. את נפתלי, אנטולי, רביבו והאחרים. כולם באו עם אותה ההרגשה: בזבוז זמן. אבל לכולם לא היתה ברירה - כולנו הקשבנו.

לקחו לי כמה שעות כדי להבין שטלי, מתנדבת במקום, נתנה לנו עוד כלים להבין שבסה״כ בקורס מקבלים עוד טיפ למשהו שאולי שכחנו ואולי אפילו לא ידענו קודם לכן. אכן, בקורס, אתה מגלה שלא כולם יודעים כיצד לנהוג נכון, כיצד למנוע תאונה. גם ההסברים של יוסי המפקח, שנכנס באמצע לשיעור של טלי, נתן לנו עוד זווית ראייה חשובה. אהבתי את הויכוחים, הטענות וכמעט דמעתי כאשר הצעירה בשולחן האחרון בכיתה סיפרה על התאונה שעבר בעלה ושינה לה ולמשפחה את החיים.

בשישי האחרון, המבחן החל סמוך ל-12:30. 6-7 דקות אחרי כבר הייתי בחוץ. תתפלאו, לא למדתי מראש. המבחן, כפי שהבהירה טלי, הוא לא העיקר. קראתי את השאלות והשבתי (מבחן אמריקאי) לתשובה הכי הגיונית. יש הרבה הגיון בחוקי הנהיגה. הכל הגיוני ומאוד ברור.

תוך מחשבה על הסלולר שלי וים ההודעות שנכנסו בוואטסאפ, התחלתי בנסיעה הביתה, לקריית אתא. מרחק של כ-14 דקות נסיעה ביום שישי. שמרתי קצת מרחק מהמשאית שלפניי (כמו שטלי הסבירה), פתאום בחנתי תמרורים ואפילו אפשרתי (קשוח שכמותי) לצעיר נמרץ לעקוף אותי, תוך שאני מאט טיפה. נגיעה קלילה בסלולר, אבל מייד הזזתי את היד והראש מהמכשיר הקטן והמסוכן הזה. לא יאמן שזה אני.

אז כן, תעשיית כסף של משרד התחבורה וקורס שאף אחד לא רוצה לעשות, אבל אם זה מנע תאונה אחת ואפילו גרם לי להתחיל להסתכל טוב יותר בנסיעותיי היומיות בין קריית אתא לתל אביב (הלוך חזור מידי יום), הרי שזה כבר היה שווה. שווה חיים.

אז שוב, תודה לשוטר שעצר אותי, לשני הקנסות שקיבלתי (כפול - כי שילמתי באיחור) ולקורס שהעבירו אותי בעל כורחי. יכול להיות שאלה, בסופו של דבר, השאירו אותי בחיים!

בועז גולן