יו"ר מפלגת האיחוד הלאומי ח"כ בצלאל סמוטריץ׳, מגבה את שר המשפטים אמיר אוחנה.

סמוטריץ׳: ״שר המשפטים הטרי צודק ואסור לו בשום אופן להיכנע למשטור המחשבות של השמאל, להתקפל ולגלות חולשה במאבק להצלת הדמוקרטיה הישראלית.

הלינץ' שמבוצע בימים האחרונים על ידי השמאל ומערכת המשפט בשר המשפטים החדש, אמיר אוחנה, על כך שהעז לומר שהממשלה לא חייבת לבצע כל פסק דין של בג"ץ, וכך גם הצטרפותו של נתניהו - שכבר הפכה לריטואל - למקהלת הצבועים, הם בדיוק מה שמחכה כאן לכל מי שינסה לבצע תיקון כל שהוא במערכת, או להביע עמדה אחרת מהשקפת העולם המעוותת ששולטת כאן ללא מיצרים כבר שלושה עשורים.

אסור להיבהל מזה. ככה בדיוק עובדת השיטה במשטרים טוטליטריים: מציבים אכסיומה שאסור לחלוק ולהרהר אחריה, ממשטרים את השיח, ומדכאים באלימות אגרסיבית כל מי שמגלה עצמאות מחשבתית ומבקש לאתגר את השיח השולט.

אבל בעיקר אסור להיכנע לזה. הם עושים את זה עכשיו לאוחנה כדי להעביר אותו חניכה מזורזת, להרתיע, וללמד אותו לקח - כמו גם כל מועמד או שותף פוטנציאלי עתידי - כדי שיהיה ממושמע ויחשוש להתעמת איתם בעתיד.

במובן הזה פחות חשוב אם אוחנה צודק לגופו של עניין או לא - אם הוא מאמין בזה אסור לו בשום אופן להתקפל. אחרת הוא שוחק את מעמדו, ופוגע מאוד ביכולתו לגלות עצמאות מול דורסנות המערכת ולהוביל בעתיד את השינוי הדרוש.

ועכשיו לגופו של עניין: אוחנה צודק. בדמוקרטיה אין זכויות מוחלטות, אין חובות מוחלטות, ואין ציות עיוור ומוחלט. ציות עיוור מזכיר תהליכים...

הכלל הוא בוודאי שכל רשות מרשויות השלטון, כמו גם כל אזרח, חייבים לציית לחוק ולפסקי דין. אבל לכלל הזה יש חריגים. כך, למשל, פקודה או פסק דין שדגל שחור מתנוסס מעליהם (מה אם בג"ץ יחליט מחר שבשל עקרונות על חוקתיים שהוא ממציא צריך לגרש מהארץ את כל הג'ינג'ים?!). כך, למשל, פסק הדין של בג"ץ בעניין עקורי אקרית וברעם שלא קויים עד היום, ובצדק.

וכך גם פסק דין שמימושו בא על חשבון חובות אחרות של הממשלה. וזה כבר דורש הסבר, אז הנה הוא בהרחבה:

פסק דין שמורה לממשלה לעשות משהו הוא עוד חובה מנהלית שמוטלת על הממשלה כמו יתר החובות המנהליות המוטלות עליה על פי הדין.

בדיוק כפי שהממשלה קובעת סדרי עדיפויות למילוי חובותיה האחרות שמקורן בחוק, בהחלטות ממשלה, וכד', כך מותר לה לדרג גם את החובות שמטיל עליה בג"ץ בהתאם לאותם סדרי העדיפויות, שהן נגזרת של מגוון שיקולים, ובהם שיקולי חשיבות, דחיפות, תקציב, כח אדם ועוד.

כשבג"ץ מורה לממשלה לבצע פעולה מעשית שכרוכה בתקציב ובהשקעת כח אדם הוא לא יודע האם ומהיכן יבואו המשאבים הנדרשים למימוש ההחלטה, על חשבון מה זה יבוא, וכד'. שקלול הצרכים והאינטרסים הציבוריים הוא באחריות הממשלה - שהיא היחידה שמכלול הצרכים והאילוצים פרושים בפניה והיא שתישא באחריות לתוצאות התיעדוף הזה ותתן על כך את הדין לציבור.

במציאות של משאבים מוגבלים אין ממשלה שיכולה למלא את כל חובותיה לאזרחיה בשלמות ברגע נתון. אי אפשר לאכוף את כל החוקים, להבריא את כל מערכת הבריאות, לפרוש את כל התשתיות, לדאוג לכל העניים, וכו וכו ברגע אחד. אם אפשר היה היינו חיים בגן עדן... אבל אנחנו לא חיים בגן עדן אלא במדינת ישראל (המדינה הכי קרובה לגן עדן שיכולה להיות!) ולכן הממשלה קובעת סדרי עדיפויות ומקצה את משאביה בהתאם. נכון, יש חובות כלליות וחובות ספציפיות, אבל, כאמור, עצם העובדה שחובה מסוימת מקורה בפסק דין לא הופכת אותה לעדיפה על כל חובה אחרת, וקיומה נכנס לאותה מסגרת של סדרי עדיפויות.

לדוגמא, פסק הדין שהורה על פינוי עמונה היה כרוך בעלות גדולה, דרש הקצאת כוחות גדולים, ובא בהכרח על חשבון פעולות אחרות ובכללן פעולות ביטחון, אכיפת חוק במקרים חשובים ודחופים בהרבה, ועוד.

משום כך סברתי, ואני עדיין סבור, שהממשלה יכולה היתה להודיע לבג"ץ שהיא תקיים את פסק הדין ככתבו וכלשונו, אבל בכפוף לסדרי העדיפויות שהיא קובעת למילוי כלל חובותיה על פי החוק כלפי אזרחי ישראל.

אחרי שהממשלה היתה מסיימת לאכוף את חוקי התכנון והבניה באזורים חשובים בהרבה, כדוגמת הבניה הבלתי חוקית בנגב, בשמורות טבע בצפון, בחאן אל אחמר, ועוד ועוד, ניתן היה להקצות משאבים גם לאכיפת החוק בעמונה.

תעברו על ספר החוקים של מדינת ישראל ולא תמצאו שום חוק שקובע עליונות נורמטיבית של חובה המוטלת על הממשלה מכח פסק דין של בית משפט על פני חובות אחרות שמוטלות עליה מכח מקורות חוקיים אחרים. וכשיש התנגשות בין חובות שונות ואין הוראה בחוק שמחייבת את הממשלה להעדיף חובה מסוימת, הרי שבסמכותה של הממשלה לקבוע את סדרי העדיפויות למילוי חובותיה״.