פחד מנושא השיווק, התמודדות עם "לא נעים לי" כאשר צריך לגבות תשלום, חשיפה לא ברורה ברשתות החברתיות, תחרות חסרת פשרות, חוסר בידע עסקי והמון חלומות שמתנפצים בזה אחר זה כאשר הם פוגשים את המציאות והעולם האמיתי שבחוץ – הדרך שעוברים בהקמת קליניקה עצמאית ושאף אחד לא מעז לדבר עליה וכמה טיפים למטפל המתחיל איך בכל זאת אפשר לעשות את זה ואפילו ליהנות.

כשמטפל פותח קליניקה פרטית הוא בעצם מקים עסק, ולעסק צריך להתייחס בכלים עסקיים-שיווקיים, בדיוק אותם כלים שמטפלים בדרך כלל מתקשים בהם. ימית אורבין, מתארת את הקשיים, את השגיאות הנפוצות ואת הדרך שחייבים לעבור - וגם מסבירה איך עושים זאת נכון.

לא קל להפוך משכיר לעצמאי. בנוסף לצד המקצועי, צריך לעסוק לפתע גם בשיווק, בתמחור, בגביה, לבנות תכנית עסקית, אין בוסים, אבל אין גם חברים לעבודה והנקודה המרכזית: אין הכנסה קבועה – צריך לייצר אותה.

אכן מעבר לא פשוט, אבל כשמדובר באנשי מקצוע מהתחום הטיפולי, המעוניינים לפתוח קליניקה פרטית, זה עלול להיות מאתגר עוד יותר.

"מטפלים רבים לא מפנימים שכאשר פותחים קליניקה פרטית מדובר בהקמת עסק לכל דבר, וצריך לקדם אותו בכלים עסקיים-שיווקיים", אומרת ימית אורבין, מנהלת "הנפשות הפועלות" – מרחב עסקי למקצועות הטיפול ואשת טיפול בעצמה שעשתה הסבה מטיפול בפציינטים ל'טיפול במטפלים' בכל הנוגע להקמת קליניקה, שיווק עצמי והסתגלות לעולם העצמאים.

"עסק זו ריצה למרחקים ארוכים, יש צורך בתכנון לטווח קצר ורחוק, בקביעת יעדים ומציאת הדרך לעמוד בהם" מדגישה אורבין. לדבריה, במסגרת לימודיהם המטפלים מקבלים הכשרה מקצועית מקיפה וברמה גבוהה שהופכת את רובם למטפלים טובים ומקצועיים בהתאם ליכולותיהם, אך לימודי טיפול אינם לימודי שיווק ועסקים וכאשר מטפלים נאלצים לעסוק בצדדים אלה, הם נוטים לבצע טעויות קריטיות.

בשנת 2014 אורבין הקימה את "אמא יקרה", מיזם לתמיכה בנשים המתמודדות עם דיכאון במהלך ההיריון ולאחר הלידה לאחר שחוותה בעצמה דיכאון שכזה. עם הזמן היא הפכה את המיזם לעמותה, בתהליך מורכב ולא פשוט במהלכו צברה ניסיון רב בתחום העסקי-שיווקי ממוקד לעולם הטיפול.

"כל עסק עומד על שלוש רגליים, מקצועי, כספי ושיווקי, מטפלים נוטים להשקיע בעיקר בתחום המקצועי", מסבירה אורבין ומציינת כי אחת הטעויות הנפוצות של מטפל שמתקשה להגיע למטופלים חדשים היא לחשוב שעליו ללמוד תחום טיפולי נוסף, במחשבה שאם ירחיב את ארגז הכלים המקצועי שברשותו הוא יגיע למטופלים רבים יותר. אולם לעיתים קרובות כלל לא מדובר בנושא המקצועי אלא בבעיית חשיפה.

אורבין מציינת גם את הפגיעה האישית שחווה מטפל שלא מצליח להגיע למטופלים, כיוון שהוא בעצם משווק את עצמו, את המקצועיות שלו, את יכולתו להכיל את האחרים, אמפטיה ועוד, לכן, אם הקליניקה לא מתרוממת המטפל יכול לחוות זאת ככישלון אישי. לדבריה למטפלים שנמצאים במצב הזה יש לעיתים הרגשה "שאין למי לתת את כל הידע המקצועי שרכשו", אבל זו הרגשה לא נכונה. "יש המון אנשים שם בחוץ שזקוקים לטיפול, אבל כדי להגיע אליהם יש דרך שצריך לעשות, להשקיע בשיווק ובחשיפה, להכין תכנית עסקית, מטפלים שלא משקיעים בחלק העסקי ולא מצליחים, נכנסים למעגל קסמים שלא ממש מקדם אותם".

היחס לכסף

לדעת אורבין ניתן לציין תחומים מסוימים שמטפלים, בדרך כלל, מתקשים יותר מאשר עצמאים מתחומים אחרים והראשון הוא היחס לכסף. לדבריה, לציין בסוף הטיפול, לאחר שיחה מעמיקה ומרובת רגשות, שזה הזמן לשלם, זו משימה לא פשוטה עבור מטפלים רבים. היא אף מציינת שכאשר מטופלים "נעלמים", שזו תופעה קיימת בתחום, המטפלים מתקשים מאוד לעשות את הטלפון הנחוץ ולדרוש את התשלום המגיע להם ולעיתים קרובות אף מוותרים על התשלום.

"הסיבה לכך, מההכרות האישית שלי את עולם הטיפול, הוא שהאופי הטיפולי הוא של נתינה, הקשבה, מתן מקום לאחרים, לאפשר להם להביע רגשות ולהקל על סבלם. רוב המטפלים התחילו 'לטפל' באחרים עוד הרבה לפני שהפכו למטפלים עם הכרה רשמית כלשהי, ולעיתים שימשו אוזן קשבת עוד בגיל הגן או בבית הספר יסודי", מסבירה אורבין, לכן המעבר לדרישת תשלום על משהו שהם "עשו תמיד", כי עכשיו מדובר באנשי מקצוע שלזמנם יש מחיר המגולם בכסף - הוא לא פשוט.

לפרוץ את ההגבלות על הפרסום

נקודה חשובה הנוגעת לפרסום היא שהחוק מגביל את אפשרויות הפרסום של מקצועות טיפול שונים מטעמי אתיקה מקצועית. אסור להם לפרסם מודעות או לכתוב, בכל פלטפורמה, טקסטים שעלולים להפחיד את הציבור או לגרום לחרדה. כמובן שאסור להם לחשוף סיפורים של מטופלים. מטפלים רבים מנסים לפרוץ את מגבלות הפרסום באמצעות הדגשת סיפורו האישי של המטפל. הבעיה היא שלצפות שפוסט בפייסבוק המציג סיפור אישי יביא לקוחת – זו טעות. אם מדובר בטקסט מעניין וכתוב היטב הוא עשוי להביא, לכל היותר, לתגובות אוהדות, כמה שיתופים ואולי מטופל פוטנציאלי אחד או שניים שיביעו התעניינות, אבל זה לא תחליף לשיווק.

לפי ימית אורבין, אחת הדרכים הנכונות היא לכתוב בלוג על תחום הטיפול שהמטפל מתמחה בו. לדוגמה: בלוג שמיועד לאימהות שילדיהם נוסעים ל"טיול הגדול" של אחרי הצבא. אפשר לכתוב שם על המרכיבים הרגשיים שהאמא חווה, התחושה שהילד עוזב את הבית, מתבגר, לעיתים גם מסתכן. אולי בשל כך יהיו אימהות שיחוו תחושות חרדה, נדודי שינה וכד'. "בלוג כזה לא חושף את המטופלים ולא בא ממקום של הפחדה בסגנון 'עכשיו תחוש חרדה ופחדים', אלא ממקום של הצגת הדברים. בלוג כזה גם מבדל את המטפל כמומחה בתחום ספציפי".

"שריר הסבלנות"

"לפני שפותחים קליניקה צריך לעבוד על המרכיב האישי, להבין לפני מה אנחנו עומדים", אומרת אורבין. הכוונה היא להפנמת העובדה שהקמת קליניקה פרטית מוצלחת זה לא משהו שקורה ביום אחד, צריך נשימה ארוכה ובמילותיה של אורבין: "יש צורך למתוח את שריר הסבלנות מצד אחד ומצד שני גם לגלות גמישות בדרך. אם התחלנו מהלך שיווקי אך הוא לא נותן את התוצאות הצפויות, כדאי לבדוק אם זה הזמן לשנות כיוון ולנסות משהו אחר". אורבין ממליצה להרכיב מעטפת מקצועית שתשלים את הצרכים העסקיים והשיווקיים של המטפל ולמצוא אנשי מקצוע שניתן להתייעץ עמם בתהליך בניית העסק או לפני החלטות חשובות.

סביבה תומכת

עצמאים צריכים למצוא דרך להתמודד עם הבדידות, אין מסגרת וחברים לעבודה, לכן מומלץ להיות בסביבה של אנשים תומכים, רצוי מטפלים או עצמאים מתחומים אחרים שמכירים את הקשיים. אורבין מזהירה שדווקא הסביבה הקרובה, המשפחה והחברים, עלולה להתברר כסביבה לא תומכת במעבר לעצמאות, משם עלולות לצוץ הערות בסגנון "למה לך?", "זה קשה, רובם סוגרים...", תגובות שגם אם נאמרות מתוך כוונות טובות, לא ממש עוזרות ולא תומכות. "מטפל שרוצה להיות עצמאי חייב להיות מודע לכך", מדגישה אורבין, "צריך להקפיד לשמור על המרכז הפנימי, לדעת לאן הפנים מועדות, להסכים גם להיכשל, ללמוד כל הזמן ולהשתפר".

הדרך למצוא סביבה תומכת ולהפיג את הבדידות היא אישית. דרך אחת יכולה להיות להצטרף לקבוצת נטוורקינג מקומית, אך רצוי לבדוק קודם את מבנה הקבוצה, מה נדרש מהמטפל והאם הוא יכול לעמוד בתנאים, לבדוק את גיוון בעלי העסקים החברים בה ואם אין בה אנשים מהתחום הטיפולי, זו עלולה להיות קבוצה שאינה מתאימה לצרכיו הרגשיים של המטפל.

להסכים להיות בעשייה וגם ליהנות מהדרך

להקים קליניקה, בדיוק כמו להקים עסק בתחום אחר, זה להבין שיש צורך בעשייה אינטנסיבית ולאורך זמן. מה שאומר שיש צורך לפנות לכך זמן, לעבוד בעקביות מול תכנית שיווק המתאימה לצרכי המטפל מבחינת המשאבים שהוא יכול להשקיע, ללמוד לנהל את הזמן כך שהיום לא יסתיים עם עייפות ממחשבות ובלי עשייה כלשהי, להציע סל של שירותים כדי שיהיו כמה מקורות הכנסה ולא להתמקד רק בטיפול אחד על אחד, להיפגש עם כמה שיותר אנשים שיכולים להיות רלוונטיים לקידום הקליניקה, ללמוד מיהו הקהל אליו פונים, מה מייחד את המטפל מהשאר, להכיר את שיתופי הפעולה האפשריים ולקדם את הקליניקה באמצעות לפחות פעולה אחת בכל יום. עם הזמן, עם ההכרות של אחרים את המטפל, ועם דיוק הדרך תוך כדי עשייה מתמדת וחשיפה מתאימה, יזרעו זרעים, שעם הזמן, יתחילו לנבוט. אורבין מציעה לראות בהקמת הקליניקה והשנים הראשונות של ההשקעה בה כמעיין מסע שגם אם יודעים לאן הולכים יכול להיות שבדרך המטפל יגלה דברים חדשים על עצמו.

למה הפסקת לטפל?

"טיפלתי באנשים מאז שאני זוכרת את עצמי, עם השנים נוספו גם תעודות רשמיות. במהלך השנים ובמיוחד במהלך הקמת העמותה, צברתי ידע וניסיון רב בתחום השיווקי-עסקי, ידע שאני רוצה להעביר הלאה, למי שנמצא במקום בו אני הייתי בעבר ולמנוע ממנו כמה שיותר טעויות. "חשוב לי לציין שאני לא מוכרת חלומות, אני מחזירה לקרקע - אך מבלי לפגוע בחלומו של המטפל ובגלל זה הקמתי את "הנפשות הפועלות" – מרחב עסקי למקצועות הטיפול, על מנת להסביר שיש דרך, שהיא אמנם אישית וייחודית לכל אחד, אבל עדיין דרך, שצריך לעבור ואין קיצורים".