נתניהו: ״נוקיר לעד את בני ובנות העדה האתיופית שנספו במסעם לישראל, ונעביר סיפורם מדור לדור״

ראש הממשלה בנימין נתניהו נשא דברים בטקס האזכרה הממלכתי ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל.

נתניהו: "שלוש מילים – 'ירושלים של זהב' – גישרו במשך הדורות על המרחק העצום בין אתיופיה לישראל. אני לא מתכוון למילות השיר של שירה המופלא של נעמי שמר אלא לתמצית האמונה, בהיותכם בלב אפריקה, נכספתם להגיע לירושלים האהובה, לִיְרוּסָלֶם–שהאמנתם כי היא עשויה זהב טהור. גם אנחנו, שנולדנו בארץ, תופסים כך את ירושלים: עיר של אור, של קְדוּשָה של יופי ייחודי וחלומי, שאין כמוהו בעולם.

השיר 'ירושלים של זהב' ליווה אותנו לפני יובל שנים, במערכה הגורלית על קיומנו. אלפי קילומטרים מכאן –לבכם הלם איתנו בקצב אחד; וכשניצחנו –לא היה גבול לאושרכם. יונה בּוֹגָלֶה זיכרונו לברכה, ממנהיגי קהילת 'בֵּיתָא ישראל' באתיופיה, שיגר מכתב נרגש לירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים. הוא כתב: "אחרי החרדה וזעזועי הנפש שעברו בלבנו על גורלה של מדינת ישראל –הגיעה אלינו בשורת ניצחונכם המזהיר. מי ייתן לנו כנפיים לעלות ארצה, להשתטח על עֲפַרָה של עיר הקודש ועל קברי האבות, ולנשק את הכותל המערבי שארית בית מקדשנו". הכל כתוב בעברית מופלאה שחודרת ללב.

יונה בּוֹגָלֶה זכה להגיע לירושלים, וכך גם אתם. אבל יש אלפים מיהודי אתיופיה שלא זכו וחסרונם מכאיב לנו מאוד. היום אנחנו מרכינים ראש לזכרם, ומעניקים תוקף נצחי לסיפור גבורתם וגבורתכם. הם יצאו אתכם למסע רב-סכנות, כשירושלים משמשת להם מפה ומצפן. 'ירושלים' הייתה מילת הקסם שגרמה לרבים מכם – להשאיר מאחור את היבול בשדות, את הרכוש, את החברים הקרובים, ולצאת לדרך.

אורה של ירושלים הרחוקה עודד אתכם כשעברתם ייסורים קורעי לב –מול איתני הטבע, הרעב והצמא, חיות הטרף, גם אלה ההולכות על שתיים, הַמַגֵפוֹת הַמְדַבּקוֹת, כנופיות השודדים והמוות שארב בכל פינה. נפרדתם בדמעות מיקיריכם שכוחם תַש במהלך המסע, והם נטמנו אי-שם במרחבי אתיופיה וסודן. במאמץ עילאי המשכתם לְפַלֵס נתיבים לְחֵירוּת –עד שנתקלתם בידם המושטת של נציגי ישראל. וגם זה הוא פרק מופלא בסיפור התקומה הלאומית:מפגש ראשון, מרגש ביותר, ביניכם – שומרי גחלת היהדות העתיקה –לבין חיילינו שפעלו בסיכון עצמי למענכם על אדמה זרה.

מנהל לשכתי, יואב הורוביץ היה בין אותם חיילים שפגש אתכם במבצע שלמה. הוא תמיד מתרגש כשהוא מספר לי על המפגש ההיסטורי הלאומי הזה. בין תפוצות ישראל. דבר אחד ברור – אתם הגיבורים הראשיים בַּסיפור. אתם שילמתם את המחיר הכבד, שילמתם אותו כדי להגשים את חלומכם.

אחיי ואחיותיי, אני שומע אתכם אומרים לא-פעם: 'לוּ רק היו הישראלים הוותיקים מכירים את כל מה שעברנו, את הקורבן העצום שהקרבנו'. ובכן, הסיפור ההרואי שלכם מתפשט יותר ויותר בחוגים רחבים, גם מן הטעם של ההצהרות שאנו עושים כאן והמאמץ שאנו עושים במערכת החינוך ואלה מאמצים מבורכים אבל גם משום שדברים מוחדרים לתוך הדור הצעיר.

תלמיד מכיר לכיתתו את סבו שהיה אסיר ציון, תלמידה נותנת שיעור על כיסופי משפחתה לירושלים, חניכים בתנועות-הנוער מקיימים טקסים לזכר הנספים בדרך. והנה עוד סיפור שנפעמנו ממנו כמו כל אזרחי ישראל, לפני כמה שבועות ביקרה בלשכתי רב-סרן יֶרוּס שִיגוּט, גם היא כמובן נקראת על שמה של ירושלים (יְרוּסָלֵם). יֶרוּס, קצינת חיל החינוך שהדליקה משואה ביום העצמאות, השאירה רושם עַז על כל הנוכחים ואחר כך על כל אזרחי ישראל, היא עלתה בגיל ארבע מצפון גונדר, ללא אביה שחלה ומת. ובנחישות מרשימה היא התקדמה בישראל, ולאחרונה החליטה לבקר בכפר בו נולדה.

יֶרוּס חגגה את ליל הסדר באתיופיה. הטלטלה הרגשית שעברה הגיעה לשיא, כשניצבה מול קבר אביה –עליו חרוט סמל מגן-דוד. משם היא חזרה לישראל, כמעט הַיְישֵר לטקס המשואות, והיא ממשיכה לעסוק בהפצת ערכים ובחינוך חיילי צה"ל. איזו סגירת מעגל! אני מצדיע לְיֶרוּס, ואני מצדיע לכולכם, לא זו בלבד שחזרתם לחיק האומה –יש לכם גם הזכות לתרום לבניין המדינה באינספור תחומים.

ואני רואה את עצמי בעל זכות גדולה שנפלה בחלקי הזכות יחד עם ראשי ממשלה אחרים כמנחם בגין ויצחק שמיר זיכרונם לברכה, להורות על צעדים שהביאו באבחה אלפים אלפים מאחינו ואחיותינו יהודי אתיופיה לארץ ישראל. כשביקרתי באתיופיה בשנה שעברה, פעם ראשונה שהיו חילופי ביקורים רשמיים מאז מלכת שבא ועד עכשיו. 3,000 שנה, אנחנו נקצר את הטווחים לביקורים הבאים.

אבל כשביקרתי באתיופיה בשנה שעברה סיפרתי לבני שיחי בצמרת הממשל על התרומה הייחודית של עליית יהודי אתיופיה למדינת ישראל ועל המארג האנושי המופלא שלה. ועם זאת אני יודע יש עדיין מכשולים ומהמורות בדרך. יש קשיים שנובעים מן המעבר מארץ לארץ. יש מכאובים. והמכאובים הגדולים ביותר הם לא הקשיים, המכאובים הגדולים ביותר כשיש פגם ביחס וכשהייתה פגיעה כזאת בקרית מלאכי לקחתי אז את הממשלה ועשיתי שם ישיבה כי לא יכולתי לסבול את הרעיון הזה, אנחנו כיהודים, נדבר במונחים גזעניים, ככה נדבר? ועוד בבני עמנו. וכשהייתה פגיעה נוספת, רק לאחרונה, לפני כשנתיים אמרתי אני לא יכול לקבל את זה.

ולכן הקמתי ועדת שרים שאני עומד בראשה, אני עומד בראש ועדת שרים לביטחון ואני עומד בראש הוועדה הזאת. ואנחנו נפגשים, במטרה ברורה לקדם את אזרחי ישראל – בני הקהילה האתיופית, לעשות הכל שתהיו לא רק חלק מהחברה הישראלית אלא מובילים בחברה הישראלית. אני מנהל את הוועדה הזאת כל חודש, כמה שבועות, מוודא במעקב אישי צמוד את ההתקדמות שלה ותומך בפעילותה בהרבה מאוד משאבים ויש לנו הישגים חשובים, שעוד ילכו ויתגברו: בדיור ובשיכון, בחינוך, בתעסוקה, בבריאות, ברווחה, בשירות הצבאי, אני עוקב בגאווה עצומה בהשתלבות של החיילים והחיילות שלנו ביחידות הטובות ביותר של צבא הגנה לישראל, פשוט גאווה, לא תמיד אפילו יודעים, אני יודע, כנראה שגם אתם יודעים, ואני מוסיף כמובן, את ההתקדמות שלנו במלחמה בגזענות ובאפליה.

הדעת פשוט אינה סובלת התנהגות מבזה כלפי יוצאי אתיופיה. נמשיך להיאבק בתופעות כאלה שֶכֶם אל שֶכֶם, עד שנדחוק אותן כליל מחוץ לחיינו. כולנו שווים, וכולנו אחים. ובמקביל אני מבקש מכם לשמור בכל דרך על מסורת הקהילה המופלאה. עשו זאת מתוך זקיפות קומה וגאווה במורשת הייחודית של יהודי אתיופיה. יש לכם כל כך הרבה בַּמֶה להתגאות!

נוקיר לָעַד את בני ובנות העדה שנספו במסעם לישראל, ונעביר את סיפורם מדור לדור. בְּנֵצַח ירושלים ייחקק זכרם, כדברי הנביא ישעיהו: "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ, כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם, וּבִירוּשָׁלַ‍ִיִם תְּנֻחָמוּ. כֵּן יֵהִי רָצוֹן".