בואו נדבר לרגע על היחס בין ההווה לעתיד, בין הטווח הקצר לטווח הארוך. אחרי עשר שנים, אפשר לקבוע שאצל נתניהו זו כבר שיטה. באין ספור סוגיות הוא ממשכן את העתיד של כולנו בשביל שקט רגעי בהווה. סוג של התמכרות לטקטיקה על חשבון האסטרטגיה. ניתן כמה דוגמאות:

חזית הצפון:

בעשר שנות כהונתו כראש הממשלה, נתניהו התעלם מהתעצמות צבאית מטורפת של חיזבאללה בלמעלה ממאה אלף טילים איכותיים. בזירה הצפונית מתקיימת הרתעה הדדית רק בגלל שנתניהו העדיף שקט בטווח הקצר על פני ביטחון בטווח הארוך. במקום לתקוף את השיירות והמפעלים לייצור נשק כשהם רק החלו לפעול לאחר מלחמת לבנון השניה, גם במחיר של עימותים נקודתיים, נתניהו איפשר את התעצמות חיזבאללה מתחת לאף שלנו.

אז נכון, יש לנו כבר 12 שנות שקט. אבל זה שקט זמני ומדומה שמעמיד אותנו בפני איום אסטרטגי רציני מאוד. העתיד ממושכן בשביל ההווה.

בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג:

לפני כארבע שנים אבו-מאזן פנה לבית הדין הבינלאומי בהאג וביקש לקבל מעמד של מדינה. הוא קיבל וזה מה שהתניע את תהליך הבדיקה של התובעת בעניינה של ישראל.

חקירה נגד ישראל היא לא סוף העולם אבל היא בהחלט אירוע אסטרטגי עם פוטנציאל נזק לא מבוטל. תהיה לה השפעה על ההתנהלות שלנו בהרבה מאוד תחומים והיא עלולה לצמצם מאוד את מרחב התמרון המבצעי של צה"ל גם מול רצועת עזה, וממילא לפגוע בביטחון של כולנו.

בין אם יש לבית הדין קייס נגד מדינת ישראל ובין אם לא (והתשובה האמיתית היא לא נחרץ!), לעצם הפתיחה בחקירה תהיה השפעה פסיכולוגית מידית על מקבלי ההחלטות ומבצעיהן במגוון תחומים. בסוף הם עלולים להיתבע באופן אישי.

מדינת ישראל יכלה לעצור את זה. נתניהו יכל להבהיר לאבו-מאזן שהוא מעדיף ביו"ש שלטון חמאס בלי האג על פני המשך שלטונו של אבו מאזן עם האג. אבו מאזן, שחי על הכידונים של צה"ל, היה מבין מצוין שאם הוא לא מושך את הבקשה אז מהר מאוד חבריו בחמאס יזרקו אותו ואת חבריו מהגגות ברמאללה בדיוק כמו שהם עשו לאחים שלו בעזה. במצב כזה אבו מאזן היה מושך את הבקשה ללא כל ספק.

אבל צה"ל של אוסלו מכור כמו לסמים לשיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות ולפעילות שהיא חוסכת ממנו בשטחי אי, ונתניהו בעקבותיו העדיף שקט תעשייתי בטווח הקצר ומשכן בתמורה לכך את העתיד של כולנו. שיטת ה"סמוך" שלו אמרה שיהיה בסדר. שכשנגיע לגשר של האג נעבור אותו.

אז הנה אנחנו על שפת הגשר ופתאום מתברר שלחצות אותו זה לא כל כך פשוט...

הלאה, מול חמאס בעזה:

בהחלטה האומללה אתמול (שלישי) להסכים להפסקת אש מול חמאס, נתניהו העדיף שוב את האינטרס הרגעי על פני החשיבה ארוכת הטווח. שחיקת ההרתעה הישראלית עד דק עלולה להתברר, בדרך הטבע, כהרת אסון כבר בעתיד הלא רחוק.

חמאס, ומסוכן ממנו נסראללה, רואים ומפנימים את ההססנות הישראלית ואת החשש שלנו מעימות. ובשכונה שלנו כשאין הרתעה זה מסוכן. מסוכן אפילו מאוד.

אז שוב, בשביל חוסר נכונות לקחת סיכון קטן במונחים אסטרטגיים כאן ועכשיו, נתניהו משכן את העתיד הביטחוני שלנו.

אבל לא רק בביטחון נתניהו פועל כך. הוא פועל כך גם באוצר ומאפשר לכחלון לנהל כלכלת בחירות פופוליסטית כבר ארבע שנים, כשאת עומק הבור של הגרעון אנחנו רואים כבר עכשיו ונשלם עם ריבית דריבית בשנים הבאות.

הוא פועל כך גם מול מערכת המשפט ובשביל שקט תעשייתי מונע כבר עשר שנים קידום רפורמות משמעותיות שכל כך נדרשות כאן כמו אוויר לנשימה.

ועוד ועוד.

אז מה עושים? מציבים אלטרנטיבה. בראש ובראשונה תודעתית. מפתחים אסטרטגיה ומנסים לקחת אליה את השיח. מדברים, כותבים, ומיישמים באותן הנקודות שבהן יש לנו יכולת השפעה כבר עכשיו.

בהנחה הנכונה שתודעה מייצרת מציאות זה לבטח יביא, גם אם לא ביום אחד, את הכח הפוליטי כדי לממש.