על רקע סיום עונת הרחצה בישראל אתמול (שני) - עונה שתיזכר כאחת הקטלניות, מחקר חדש של רמב"ם חושף לראשונה את הקשר בין טביעה במי ים לסיבוך הבא לידי ביטוי באי ספיקת כליות חריפה. מדובר במחקר רחב, הגדול מסוגו שנעשה אי פעם, אשר סקר 95 מטופלים אשר אושפזו במהלך השנים 2000-2017 לאחר שטבעו בים התיכון. המחקר פורסם לאחרונה במגזין המדעי Kidney International Reports.

"בקיץ של שנת 2016 טיפלנו בחולה צעיר, בן 31, שניצל מטביעה בים התיכון והבחנו כי הוא פיתח אי ספיקת כליות חריפה", מסביר פרופ' מור'יר ח'מאיסי, מנהל מחלקת פנימית ד' ברמב"ם ומי שעומד בראש קבוצת המחקר, "הגילוי הזה היה מוזר כיוון שפרט לטביעה, אשר לכשעצמה לא נחשבת כמחולל קלאסי לפגיעה כלייתית, לא היה כל גורם אחר שהיה ניתן ליחסו לפגיעה.

סיבוך זה הוביל אותנו לחיפוש מידע קודם בספרות הרפואית, הן על חולים והן מידע מעבדתי על הקשר בין טביעה לאי ספיקת כליות. במקביל חיפשנו את כל החולים שניצלו מטביעה ואושפזו במוסדנו במסד הנתונים של הרשומה הרפואית שלנו במטרה לאפיין את התופעה, לנסות לזהות את החולים המועדים לה ולהציע דרכי מניעה".

בעוד בכל הספרות הרפואית מהעשורים האחרונים תועדו פחות מ-30 חולים שסבלו מפגיעה כלייתית לאחר אירועי הינצלות מטביעה, צוות הרופאים-חוקרים של רמב"ם הצליח לאתר במסד הנתונים של בית החולים 95 חולים שניצלו מטביעה - 42 מתוכם סבלו מאי ספיקת כליות חריפה.

"ניסינו להתחקות אחר גורמי סיכון וההבדלים בין חולים שסבלו מפגיעה כלייתית לאלה שהראו יציבות בתפקודי הכליות", מפרט ד"ר יורי גורליק, אף הוא רופא פנימית ד' ברמב"ם, הנמנה על צוות המחקר, "מצאנו כי החולים היו דומים בגילם ובמחלות הרקע שלהם, אך החולים שסבלו מאי ספיקת כליות היו אלו שגם נזקקו להחייאה או הנשמה.

בנוסף, מצאנו כי החולים שנטו לפתח אי ספיקת כליות הגיעו עם רמות נתרן גבוהות יותר בדם שהיוו גורם מנבא לפיתוח של אי ספיקת כליות. כמו כן, החולים שפיתחו אי ספיקת כליות היו גם עם ערכי סוכר גבוהים יותר. בעזרת העלייה בנתרן ניתן היה לחשב את הנפח המשוער של מי הים שנבלעו במהלך הטביעה".

על חברי צוות המחקר נמנים גם ד"ר סעיד דראושה מפנימית ד', ד"ר היבה יאסין מהמכון אנדוקרינולוגיה סוכרת ומטבוליזם וכן חוקרי פיזיולוגיה של הכליה. לאחר בחינת הממצאים, העלה צוות החוקרים מספר הסברים ומסקנות אפשריות. אחת ההשערות שהעלו החוקרים היא שהתוצאות מעידות על כך שהפגיעה הכלייתית נובעת מכך שירידת לחץ החמצן בדם, בזמן הטביעה והסטרס הגדול שנוצר אצל הטובע בזמן האירוע, יצרו נזק היפוקסי (תת חמצוני) שהוביל לאי ספיקת כליות, החולפת ברובה בהמשך.

"השערה זו מובילה אותנו למחשבה שניתן להציע טיפול שגורם להרחבת כלי דם כלייתיים",  מציין פרופ' ח'מאיסי ומוסיף, "טיפול כזה מאפשר זרימה טובה יותר בכלי הדם הללו ובכך למנוע מראש נזק כלייתי בחולים האלה, שיזוהו כבר בהגעתם על פי רמת הנתרן הגבוהה בגופם".

כאמור, מדובר במחקר ראשוני, הגדול מסוגו שנעשה עד כה. כעת פועל צוות המחקר על מחקרי המשך, לטובת בחינת נוספת של הממצאים ברמה המעבדתית, כמו גם בניסיונות התערבות ומנע בחולים עתידיים.