נתניהו באזכרת גנדי: "אסור למחוק את זכויותיו, את עשייתו הגדולה"

ראש הממשלה בנימין נתניהו נאם בישיבה המיוחדת במליאת הכנסת לזכר השר רחבעם זאבי ז"ל ואמר כי זכויותיו רבות וכי גנדי ז"ל לא נמצא כאן איתנו היום ואינו יכול להשיב על האשמות, שאינן ברורות כלל. נתניהו: "אמרתי לפני שעתיים בהר הרצל: יש עננה ויש אדמה. ובכן קודם כל קודם העננה: הדברים שהוטחו בגנדי לאחרונה הכאיבו לכולנו, אבל בוודאי הם הכאיבו קודם כל לכם, בני המשפחה. הם הכאיבו לא פחות כיוון שגנדי לא איתנו – כדי להשיב וכדי להגן על שמו. הזכות לשם טוב שמורה לכל אחד, לפחות צריכה להיות שמורה לכל אחד: גם לַחָיִים, וגם לַמֵתִים. ולכן אנחנו חייבים לנקוט משנה זהירות בבואנו לחרוץ את דינו של גנדי במעמד צד אחד. כי מגנדי נבצר למסור את גרסתו על מה שהיה או לא היה בדברים שפורסמו. אבל, כפי שאמרת אדוני היו"ר, אין ויכוח על מה שגנדי עשה ברמה הלאומית, הצבאית, המדינית, כאן על אדמת הארץ. אסור למחוק את זכויותיו, את עשייתו הגדולה למען מדינת ישראל - כלוחם מדור תש"ח, כמפקד בצה"ל, כאלוף, כמנהיג ציבור, כשר. בציבור רחב מאוד, כשאנחנו באים לדבר על מורשת גנדי - זה לא על מורשת משנת הטרנספר שלו, שבאופן טבעי היא שנויה במחלוקת ודין - ביסודו של דבר מורשת גנדי בעיניי, לדעתי לא רק בעיניי, מתמקדת בדבר אחד, באהבתו הגדולה לארץ-ישראל ובבקיאותו הגדולה בתולדותיה. גנדי כבש במו רגליו את שבילי הארץ, ובאותו להט כתב על קורותיה וּמִכְמַנֶיָה באלפי שנות היסטוריה יהודית. הוא הבין ששורש הקיום שלנו והזכויות ההיסטוריות שלנו נובעות מהקשר הרציף הכביר שלנו למולדת מול כל מכשול ומיצר, קשר שאין לו אח ורע בתולדות העמים, ואת הקשר הזה הבין גנדי, את רציפות הדורות בישיבתנו כאן וגם את כמיהת הדורות לחדש כאן את ריבונותנו. הוא הבין שאת זה יש לתעד, ועל כן הוא פעל באופן אישי ללקט כל תעודה, כל ספר, כל מפה עתיקה, כל תנ"ך נדיר, כדי להוכיח בכתובים את הזיקה המיוחדת של עם ישראל לארץ ישראל. אני זוכר את הביקור שלי בספרייתו. אני בדרך כלל מכיר תעודות, אבל מה שראיתי שם, בספרייה של גנדי, שאיננו ולא היה איש עתיר אמצעים, כי יש כאלה שהם גם אספנים, אבל לא ראיתי אצל אדם פרטי אוסף כזה, עשיר כל כך, מקיף כל כך של תעודות, של הקשר שלנו לארצנו. אבל גנדי לא פעל רק ברמה האישית, הוא פעל גם ברמה הציבורית והלאומית. כדי לאשש את הקשר הזה, כשהוא עמד בראש "מוזיאון הארץ" הוא שינה את שמו מיד ל"מוזיאון ארץ ישראל". הוא הפך אותו למוסד חי וחשוב, שמלקט בתוכו לא רק תעודות אלא חפצים רבים ומגוונים, שמעידים באופן חד משמעי על הקשר שלנו לארץ ואת חוויות חיינו בה. זה כמובן לא רק התנ"ך שממנו עולה תמונה ברורה על חוזק הקשר הזה. הזיקה הזו מגובה במחקר ארכיאולוגי שאין דומה לו בהיקפו. ישראל היא מעצמה ארכיאולוגית. יש כאן יותר אתרים, יותר ממצאים פר מטר מרובע מבכל מדינה אחרת. נחשפו כאן אלפי ממצאים שמוכיחים את עומק שורשינו במולדת, ורבים מהם נמצאים במוזיאון שגנדי כל כך טיפח. אני רוצה לומר לכם: זה לא דבר של מה בכך, כי האויבים שלנו מבינים היטב את מה שגנדי הבין. הוא אסף את הדברים מתוך אהבה גדולה, אבל גם מתוך הבנה למה שמנסים אויבינו לעשות. הם מנסים בכל דרך למחוק את ההיסטוריה שלנו בארץ ישראל ולהכחיש אותה, כי גם ההיפך הוא נכון - כי אם יכירו בה, הם לא יוכלו לטעון שאנחנו קולוניאליסטים זרים בארץ לא לנו, מעין בלגים בקונגו. לכן כולנו היום צריכים להבין את מה שהבין גנדי ומה שמבינים אויבינו. כולנו חייבים להיאבק משכם אל שכם נגד הכחשת ההיסטוריה ונגד האבסורד של החלטות אונסק"ו. זה באמת אבסורד - ארגון שאחראי על תיעוד ושימור התרבות העולמית מקבל החלטה מופרכת שמכחישה את הקשר שלנו להר הבית, קשר שהולך אחורה כמעט 4,000 שנה לאברהם אבינו בהר המוריה, 3,000 שנה למקדש שלמה, 2,000 שנה לבית השני והכותל המערבי, שגם עליו הם טוענים שאין לנו קשר היסטורי. בהינף יד מוחקים את ממלכות יהודה וישראל, את בתי המקדש, את החשמונאים, את חג החנוכה. מה זה חג החנוכה? מה חנכו שם? אגב, לא רק את ההיסטוריה שלנו הם מכחישים, גם את ההיסטוריה של הנצרות, את ההיסטוריה האנושית כולה. זה הארגון שאמור לשמור את התרבות והמורשת העולמית. ויש טעם שני לראיית ההחלטות של אונסק"ו כאבסורד. מכל מה שקורה באזורנו, אונסק"ו בוחר לא סתם לייחד אותנו, להאשים אותנו, את מדינת ישראל, באי שמירה על המקומות הקדושים ובאי שמירה על הזכויות של בני הדתות השונות. אותנו. אם יש מדינה אחת במרחב גדול מאוד ששומרת בקפדנות על המקומות הקדושים, על חופש הפולחן, על זכויות הדתות השונות - הרי זו מדינת ישראל. בכל ההיסטוריה של ירושלים, מאז שקמו הדתות, שלוש הדתות, ישראל ורק ישראל, היא זו שעושה זאת. אותנו הם מאשימים. ובה בשעה אונסק"ו מתעלם ממי שבאמת מאיימים על אתרי מורשת באזורנו. קנאי האסלאם טובחים, מגרשים, בוזזים והורסים מכל הבא ליד. אין להם שום עכבות מוסריות. באותה ברבריות שהם עורפים ראשים, הם הופכים לאבק אוצרות היסטוריים. ובכן, מול השקר וההכחשה נדבק באמת ההיסטורית וגם באמת העכשווית. החלטות אונסק"ו אולי מותירות אותנו פעורי פה, אבל הן לא מותירות אותנו אילמים. אילו גנדי היה פה, הוא היה מצטרף אלינו בדברי ההוכחה ובדברי התוכחה. אני רואה אותו פה על הבמה, אדוני היושב ראש, פותח ספר, מביא מפה ואולי איזה חפץ, ובקול רועם, בלתי מתנצל, מוכיח כי אגרת שמעון החשמונאי לסלווקים שלא בארץ נוכרייה אנחנו יושבים. זהו ביתנו מאז ומתמיד, זוהי מולדתנו בעבר, בהווה ובעתיד. זוהי עבורי מורשת גנדי. היא מבטאת בעיניי את מהותו של האיש, את הלב הפועם שלו, את מה שבער בתוכו, את מה שהניע אותו בחייו. ואני רוצה להגיד לכם, אני חושב שזה גם מה שהניע את רוצחיו. כי הם ידעו במי הם מתנקשים. במקרה הזה הטרוריסטים לא בחרו את הקורבן באקראי. הם רצו לפגוע דווקא בו, בגנדי, האיש והסמל. ואני חייב להגיד גם שכל העם הבין זאת והזדעזע, גם תומכיו של גנדי, גם מוקיריו וגם מתנגדיו. וכך זה צריך להיות בעניינים המרכזיים גם היום. רוצחיו הצליחו לקפד את חייו, אבל עבור רוב רובו של העם הם לא הצליחו לקפד את להט האמונה שלנו בצדקת דרכנו, בקשר שלנו עם ארצנו, באהבתנו לירושלים בירתנו. הם לעולם לא יצליחו בזה. גנדי בוודאי היה שמח לשמוע זאת. יהי זכרו ברוך".