משרד הביטחון לאם ששני בניה החיילים נפצעו: הרווחת מספיק כסף

לקרוא ולא להאמין. בן אחד נפצע ב"צוק איתן", הבן השני נפצע בפיגוע דקירה ומשרד הביטחון פשוט מתעלל במשפחה. האם, מירב מזמר, כתבה: "אין גבול לציניות". מכתב מאמא של חייל (ועוד חייל) פצוע. שלום רב, שמי מירב מזמר. אני אמא לשני בנים. שניהם נפצעו במהלך שרותם הצבאי ומוכרים כיום כנכי צה"ל. בני הבכור נפצע בעזה במהלך מבצע "צוק איתן" והצעיר נדקר בחברון במהלך פעילות מבצעית. מעולם לא חשבתי שאגיע למצב בו אני כותבת לתקשורת ומבקשת "לעשות גלים" לסיפור שקשור בי או בבן משפחתי. אני אדם פרטי מאוד. שומרת בקנאות על פרטיות חיי האישיים, כיאה למי שעוסקת בפסיכולוגיה קלינית למעלה מעשרים שנה. כשהבן הבכור נפצע היינו "תמימים". שמחים על הנס הגדול שקרה לנו, לא ביקשנו ולא דרשנו דבר. חמישה חיילים נהרגו בתקרית הפצמ"ר שנחת על הכוח של נדב בדיוק כשיצא מפעילות בעזה. נדב נפצע מרסיסים ונותח בהצלחה. ליוויתי אותו כשהורשה לצאת מהאשפוז ללוויה אחת ושבעה אחת. המעמד המטלטל בו אני מגיעה עם בני הפצוע (והחי) ועומדת חסרת אונים מול בכייה של האם שזה עתה קברה את בנה, גרם לי להבין עד כמה שפר גורלי, להודות בליבי על הנס הגדול שנפל בחיכי ולא עניין אותי דבר פרט להביא את הילד שלי למצב בו הוא חוזר לתפקד ומשקם את חייו. אולם רצה הגורל ואירוע פציעה נוסף, פקד את משפחתי בשנית. הפעם באופן חמור ודרמטי יותר. גילעד בני הצעיר, שרת כלוחם בחיל השריון בחטיבה 188. בתאריך 26.10.2015, תאריך פציעתו, כבר סיים שנתיים של שרות קרבי בתוכם גם נלחם לצד אחיו הבכור בתוך עזה במבצע צוק איתן. ביום האירוע גילעד היה בסיור באזור חברון ונדקר בצומת בית ענון בעת שתגבר את הכוח שהיה במקום. מחבל התנפל עליו מאחור ודקר אותו בראשו, כשהסכין מצליחה לחדור לעומק הצוואר ולקרוע לו את עורק התרדמה (העורק השני בגדלו בגוף). לאחר שהמחבל נוטרל, בין היתר גם מהירי של גילעד, הוא נפל והתמוטט. גילעד איבד כמויות דם אדירות ורק בזכות התושייה של החיילים בשטח, של מתנדבי ארגון הצלה ומד"א, של משטרת ישראל שעזרה בפינוי צירי תנועה ושל צוות הטראומה בבית החולים שערי צדק, חייו ניצלו. אני יודעת שמפציעה כזו, נדיר מאוד להינצל. במיוחד כשאתה במרחק ארבעים דקות נסיעה מבית חולים. אבל גילעד שלי ניצל. הוא נותח והעורק הראשי חובר מחדש על ידי שתל של וריד שנלקח מהמפשעה. שלושה ימים היה מורדם ומונשם ולא ידענו איך ולאיזה מצב הוא יתעורר. אבל שרשרת הניסים שלנו לא הסתיימה שם וכשגילעד התעורר, קיבלנו ילד "כמעט חדש". השמחה של כולם הייתה אדירה. מילים לא תצלחנה לתאר. אנחנו ההורים, אחיו הגדול, בת הזוג והחברים שלא משו ממיטתו בבית החולים – כולנו היינו "בעננים". הילד שלנו חי. לא מת. מה עוד אפשר לבקש... את שיחת הרופא, מנתח כלי הדם שחיבר ביד אמן וריד לעורק, שמענו כשאנחנו עדיין אפופי הלם מהול בשמחה עצורה על הנס שמתרחש בו בזמן. שמענו על סיכוי הגבוה בעשרים אחוזים משאר האוכלוסייה לפתח מפרצת, על מדללי הדם שיצטרך לקבל כל חייו בשל הסיכון לפתח קרישי דם, על המעקבים התכופים שנועדו לבדוק שהעורק החדש מתפקד כראוי...וכל זאת עוד לפני שהבנו שניתוח החירום פגע גם בעצבי הפנים וגילעד נותר עם עפעף צנוח ואזורי פנים וצוואר נטולי תחושה ("סינדרום הורנר"). וטרם ראינו את הצלקת המפוארת שתקשט את כל אורך הצוואר ובעיקר את הצלקת הנפשית עמה יצטרך להמשיך ולהתמודד. "צלקת נסתרת" אך צורבת מאוד... גילעד התאושש באופן מדהים ובזכות אישיותו האופטימית ותאוות החיים, תוך שבוע ימים היינו בבית שמחים ומלאי מוטיבציה להתחיל בתהליך השיקום. הצבא טיפל בנו במסירות רבה וצוות של קצינת נפגעים ורופאה שמרו עמנו על קשר כמעט יום יומי. אולם מהר מאוד הבנו שהצבא לא מאפשר לגילעד להמשיך לשרת. הוא נמצא "בלתי כשיר" לשרות צבאי בכלל וקרבי בפרט וגם ממילואים קיבל שחרור. הבנתי כאמא, שיש לילד שלי פציעה חמורה. אבל שמחתי על המוגמר ועל כך שהילד חי ונמצא איתי עכשיו בבית. לאחר כחודשיים שיקום, כשהוזמנו ל"שיחת זכויות" בבית חולים עשר, נרמז לנו שיש באפשרותנו לקחת ייצוג משפטי לקראת התביעה של משרד הביטחון. העניין נשמע לי מופרח בעליל. הרי כל ערוצי החדשות שדרו כתבות דרמטיות על הפצוע האנוש שחזר לחיים... "גילעד בתמונת ניצחון" שדרו הכותרות...ואני, לא הבנתי על מה בכלל יש להתווכח? הילד נדקר, זכויותיו כחוק יוכרו ואין כמו מדינת ישראל שיודעת לדאוג לפצועים שלה... עצוב להבין עד כמה טעיתי!! סרט האימה התחיל ברגע בו ישבה וועדה של רופאים חסרי כל הגיון וחמלה ורצתה לקבוע 1% נכות על השתל בעורק הראשי, אבל קבעה "בינתיים", לשנה הקרובה, 10% (שזו גם בדיחה גרועה) כמעין "טובה", רק בגלל שאין סעיף בתקנון שמדבר על פציעה של עורק התרדמה, שהוא העורק השני בגדלו בגוף! אז אני מחדדת שוב - על שתל בעורק השני בגדלו בגוף, המחייב את הפצוע להיות כל חייו במעקבים מחשש למפרצת וליטול מדללי דם על בסיס יום יומי – על זה מגיע לפצוע אחוז אחד!! (1%) נכות! כן. כן. אחוז אחד. ממש כמו הצלקת הקטנטנה שנותרה על לחיו של בני הבכור מפגיעת הפצמ"ר. אחוז אחד קטנטן על שריטה בלחי, שווה לאחוז אחד קטן על שתל בעורק השני בגדלו בגוף!! ובזאת לא נגמרה העוולה – גם על "תסמונת הורנר" אותה קיבל במתנה לכל החיים שמשמעותה צניחת העין בצד של הדקירה, חוסר תחושה באזור הצוואר והכתף ואישון מורחב תמידית, גם על כך קיבל הילד שלי אחוז אחד. (1%)! הוא מביט בי ופניו מעוותות. הוא שולח תמונה בווטסאפ ופניו הלא סימטריות ניבטות אלי. ילד יפה תואר יש לי. גם עם הצלקת וגם עם העין הצנוחה. אבל לקבל על כך הכרה של 1%? בלית ברירה נעזרנו בייעוץ משפטי של עורכת דין המתמחה בתביעות מול משרד הבטחון (אבסורד גדול כשלעצמו). מסתבר שהתקנון לפיו עובדות הוועדות הרפואיות נכתב בשנת1967! אמנם אין בתקנון פגיעה בעורק התרדמה, אך יש גם יש הכרה בפגיעה בעורק הראשי! מפרצת בעורק הראשי לאחר שתוקנה והאדם חזר לתפקוד מלא מקבלת 60% נכות. איך יתכן שפגיעה דומה בעורק שני בגודלו מקבלת רק אחוז אחד? איך? פשוט מאוד. אין תקנה אז רושמים אחוז אחד. לגילעד שלי הייתה מפרצת בעורק התרדמה. מפרצת שנגרמה מידיו המגואלות בדם של מחבל שטוף שנאה ורוע. הוא ניצל והחלים וכיום "מתפקד" כביכול. על כך מקבלים אחוז אחד? זה נשמע הגיוני למישהו??? אני רוצה לראות שופט אחד בר דעת בישראל או בעולם כולו שיסתכל על קביעה שכזו וייתן לה "הכשר". משהו מאוד מאוד לא תקין מתרחש כאן ולצערי הבן שלי משלם את המחיר. עם תום ה"סיבוב הראשון" של הוועדות ובעודנו מגישים ערער על הקביעה ההזויה של הוועדה הראשונה (בכסף פרטי כמובן. מושקעים בכמה עשרות אלפי שקלים מהרגע שהבן נפצע) מגיעה אלי תשובתו של אחראי הרווחה והסיוע הכספי במחוז הצפון. וכך נעניתי לבקשתי להחזר בגין אבדן ימי עבודה במהלך האשפוז ובימים שאחריו – "בקשתך נבחנה ומבדיקתה עולה שהכנסותייך בשנת 2015 היו גבוהות יותר מהכנסותייך בשנת 2014 ולכן לא הוכח הפסד שכר"... אחוזת הלם וזעזוע על עזות המצח, החוצפה שלא תתואר ואטימות הלב, אני מתקשה לעכל את מה שנאמר לי. וזה בעצם בתרגום חופשי מה שנאמר - גברת, אז מה אם הבן שלך נפצע?! אז מה אם בילית שבוע ליד מיטתו בבית חולים, אז מה אם הפסקת כל פעילות מקצועית גם שבועות אחרי הפציעה כי היית צריכה לסעוד אותו, אז מה אם הפסדת עוד ימי עבודה על הביקורות התכופות בשערי צדק – אז מה?! הרווחת לטעמנו מספיק כסף בשנת 2015, יותר אפילו מ2014, אז תשתקי ותספגי...!! (ואגב, בדיקה מהירה של רואה החשבון שלי הוכיחה שחור על גבי לבן כי גם כאן הם שגו וכי ההכנסות מאז מלחמת צוק איתן רק בירידה...) אין גבול לבושה. אין גבול לציניות. איך לעזאזל מישהו מעז לטעון כנגד הורים ששלחו את היקר מכל לחזית, שקיבלו בחזרה ילד פצוע פיסית ונפשית - ובמקרה שלי שני ילדים - ועכשיו מבקשים החזר כחוק רק על ימי האשפוז והשבועות העוקבים בהם היו מנוטרלים מכל פעילות? איך לעזאזל מתייחסים כך לפניית הורים שהיא הכי חוקית והכי לגיטימית שיש? ואם יורשה לי לרגע להציע - אני חושבת שצריך לשנות את כל שיטת הפיצוי וההתייחסות לנכים מרגע הפציעה. לא ברור לי למה אין מדרג מענקים שיוענקו אוטומטית לחייל ולמשפחתו לפי דרגת וחומרת הפציעה – קל, בינוני, קשה ואנוש. הרי ברור לכל בר דעת שחייל שנפצע אנושות (כמו גילעד) הוא ומשפחתו מנוטרלים מכל עיסוק בשלבים הקריטיים של הפציעה וגם בשבועות העוקבים. ברור שלא האבא ולא האמא יכולים לעבוד כשהבן שלהם מאושפז במצב קריטי בבית החולים, וגם לא כשהוא מתעורר מסויט מכאב ופחדים שהמחבל יחזור להשלים את העבודה...למה המשפחה בכלל צריכה במצב כזה להתנהל ועוד להשקיע כספים בעורכי דין כדי לקבל את העזרה הכל כך מתבקשת ונחוצה?! אני חייבת להדגיש - אני לא מתנהלת כאן מול ביטוח לאומי! הילד שלי לא נסע במכונית (מבחירה) נפצע בתאונה (אקראית) ומבקש הכרת נכות מהמדינה. הילד שלי נשלח בצו חובה!! לשרת את המדינה שלו. בעזה, בחברון, בלבנון. ועל הצבא ומשרד הבטחון לקחת אחריות במידה והוא נפגע. אפילו על שריטה, ולו הקטנה ביותר! וכן. גילעד שלי "מתפקד". הוא עומד על שתי רגליים, מדבר והולך לשירותים באופן עצמאי. הוא גם יכול לעשות כמעט את כל מה שבחור צעיר בגילו יכול לעשות. רק שבחדר האמבטיה שלו יש סלסלה גדולה של כדורים אותם יהיה צריך לקחת כל חייו. וכל חייו הוא נידון להיות טרוד בביקורות בבית חולים וטרוד עוד יותר ממה שצופן לו העתיד. בעיקר מהאפשרות שהווריד שמתפקד עכשיו כעורק לא יחזיק מעמד... עם הסיוט הזה הבן שלי מתמודד יום יום. שלא נדבר על הפוסט טראומה הקשה שתלווה אותו אולי כל החיים. הלב מלא בתחושות סלידה מהמערכת והראש מתפוצץ מחסר אונים. לצערי, לא רק אני מרגישה את תחושת הבושה וההשפלה. לצערי כי רב גם גילעד מדבר – "אמא, תכתבי שאני מרגיש כאילו מחרבנים לי על הראש וצוחקים". כך צריך להרגיש חייל צה"ל פצוע...?! אז בלית ברירה ועם התחושה שאני מתמודדת מול מערכת עצומה ואטומה חשבתי שאולי התקשורת תוכל לעזור. אולי פעם אחת ולתמיד מישהו יהיה מוכן להתעסק עם ה"פרה הקדושה" הזו שנקראת משרד הביטחון ואולי אפילו "להעלות אותה כקרבן" על מזבח הצדק החברתי והצדק מול נכי צה"ל ומשפחותיהם? אולי? חותמת כאן, בכאב ובצער רב וברגשות תודה עמוקים למי שהתמיד וקרא עד נקודה זו. מירב לוינבוק מזמר אמא של נדב וגילעד. שימשית ממשרד הביטחון נמסר בתגובה לחדשות 0404: ״אגף השיקום במשרד הביטחון מטפל ומסייע לגלעד מזמר בכל הכלים העומדים לרשותו, בכפוף לחוק ולנכותו המוכרת. מטעמים של צנעת הפרט וסודיות רפואית לא נוכל להתייחס לנסיבות המקרה, אך נדגיש כי בוועדות הרפואיות יושבים רופאים מהבכירים והמנוסים במדינת ישראל, ולכל נכה שמורה הזכות לערער על החלטותיהם. אגף השיקום ימשיך לסייע לכלל נכי צהל במקצועיות, במסירות ומתוך שליחות״.