ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מתח ביקורת על בית המלוכה הבריטי, בישיבת שרי הליכוד, וזאת לאחר שבית המלוכה כינה את מזרח ירושלים כ"שטחים פלסטינים כבושים" ואמר "על כל מדינות העולם להבין שירושלים היא בירת הנצח של ישראל".

לאחר מכן, התייחס לפגישתו עם ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט בפתח ישיבת הממשלה. עוד התייחס נתניהו לשיחה שערך עם ראש ממשלת בולגריה שהחליט לפתוח קונסוליית כבוד בירושלים וכן לבנייה בנגב.

נתניהו: "בסוף השבוע פגשתי את ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט לשתי פגישות חשובות. שוחחנו על התהליך המדיני, על סוגיות האזור וגם הייתה התמקדות מיוחדת במצב בעזה. אני חייב להגיד שהייתה תמיכה מוחלטת בעמדותינו ובפעולותינו להבטיח את ביטחון מדינת ישראל ואזרחיה בתחום יישובי עזה, דברים שנאמרו גם באופן פומבי על-ידי נציגי הממשל האמריקני.

עלתה גם השאלה כיצד אפשר לפתור את הבעיה ההומניטרית בעזה מבלי לחזק את חמאס. הדברים האלו ברורים - קודם כל איך שומרים על הביטחון, ואיך מונעים התלקחות רחבה, אם הדבר בכלל אפשרי.

אני הבעתי הערכה גדולה לנשיא טראמפ, למזכיר המדינה פומפאו וכמובן לשגרירה היילי על התמיכה הרצופה והאיתנה באו"ם, שבאמת מרשימה מאוד.

אתמול שוחחתי בצאת השבת עם ראש ממשלת בולגריה ידידי בויקו בוריסוב. הוא החליט, אחרי שהיה כאן בביקור כמה ימים קודם לכן, כצעד ראשון לפתוח קונסוליית כבוד כאן בירושלים. הוא טרח להסביר לי בשיחה הזאת שהקונסול הזה לא יטפל רק בענייני בולגריה בירושלים, אלא בענייני בולגריה בכל מדינת ישראל. אמרתי לו שזה צעד מבורך, שאני מקווה מאוד שיוביל לפתיחה במהרה של שגרירות בולגריה הרשמית והשלמה בירושלים.

היום אנחנו מביאים לממשלה החלטה נוספת לחיזוק הדרום. אנחנו נקצה 21 מיליון ש"ח למצפה רמון, וזה מתווסף ל-47 מיליון ש"ח שכבר הקצנו למצפה רמון לפני 3 שנים.

הייתי בשבוע שעבר בסיום קורס קצינים בבה"ד 1. זה הזכיר לי נשכחות, כי אני הייתי במחזור השני שסיים שם קורס קצינים, שנה אחרי שהבסיס היפה הזה נפתח. אבל מאז יש שינויים גדולים בנגב בכלל, גם בצפון וגם בדרום, בעבודה שהממשלה עושה. במצפה רמון אנחנו מסייעים בדיור, בתעשייה, בחינוך, בתיירות, והדבר ניכר. יש אפילו הרבה אירועי תרבות על שפת המכתש, מקום מדהים.

זה חלק מהמדיניות שלנו לפתח גם את הצפון וגם את הדרום, אני יכול לומר בהיקפים הרבה מעבר למה שכל ממשלה אחרת עשתה בתולדות המדינה.

אני מבקש לסיים במילה אישית. לפני ימים אחדים הלך לעולמו צ'ארלס קראוטהאמר שהיה מגדולי הפרשנים והסופרים ומגדולי התומכים שמדינת ישראל ידעה. הוא היה סטודנט מבריק לרפואה, בבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד.

הוא קפץ לבריכה, לא היה בה מספיק מים, פגע בעורפו בקרקעית. הוא הבין מיד מה קרה לו והוא התפלל שאף אחד לא ימשה אותו. אבל משו אותו. ואז הוא עבר פסיכואנליטיקה, רתוק כל חייו לכיסא גלגלים עם נכות קשה מאוד. לימים הוא נעשה כותב הנאומים של וולטר מונדייל ומשם עבר לשבועון "ניו-ריפבליק", שהיה ועדיין שבועון חשוב מאוד בהבעת דעות פוליטיות ותרבותיות בארה"ב.

שם אני פגשתי אותו, כשבאתי ב-1982 לשמש כציר ישראל בשגרירות בוושינגטון. פגשתי אותו ונוצרה בינינו ידידות עמוקה מאוד. לימים צ'ארלס נודע כאחד הסופרים הגדולים של אמריקה, קיבל פרס פוליצר וגם זכה בפרסים אחרים. יותר מזה, הוא זכה לקהל מעריצים ענק בשל הכתבות שלו שהיו תמיד לא שבלוניות, תמיד מקוריות, תמיד שיקפו את העומק העצום של ההשכלה שלו והיכולת שלו להתמקד בעיקר ובעיקר שאנשים לא ראו.

הוא הגן על ישראל באופן שקשה לתאר – בשיטתיות, ביצירתיות גדולה מאוד ובתעוזה גדולה מאוד. לא היה אכפת לו מה כותבים עליו ומה אומרים עליו. הוא גם לא היה מתריס. הוא פשוט כתב את האמת, אבל האמת העמוקה ביותר.

בחגיגות ה-70 של שגרירות ישראל בוושינגטון השגרירות בחרה 70 אישים, יהודים אמריקנים, שתרמו יותר מאחרים ויותר מכל למדינת ישראל. צ'ארלס קראוטהאמר, בצדק, היה שם. אני קראתי מכתב שהוא הוציא שבו הודיע שבועיים לפני מותו שזמנו אזל ושאין לו יותר תקווה.

נכתב בדרכו האצילית, אמיץ. צ'ארלס שאני הכרתי אותו, מעולם לא דיבר אפילו פעם אחת על המגבלה הפיזית שלו. ולא היו בו שום רוע. חדות עצומה, שלמות שאין שניה לה ומקורות יהודיים עמוקים שהוא תמיד היה גאה בהם ודלה מתוכם.

כשקראתי את המכתב שלו, שלחתי לו מכתב. הבן שלו, דניאל, הקריא לו את המכתב והוא הספיק לשמוע אותו ולהגיב, לפני שהוא צלל לתרדמת. היו לו שתי מילים: goodbye, brother. שלום, אחי.

אנחנו נזכור את צ'ארלס קראוטהאמר. מדינת ישראל והעם היהודי חייבים לו חוב ענק״.