ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה השתתפו הערב (שלישי), בטקס חנוכת האגף החדש במוזיאון בית הגדודים, לציון מאה שנה לגדודים העבריים, במושב אביחיל.

נתניהו: "אנחנו היינו עכשיו בתצוגה שחודשה כאן בבית הגדודים, והתבוננו רעייתי ואני בהתרגשות בפריטים ההיסטוריים. הם מדברים אלינו אחד אחד. התמונות בשחור-לבן הן עוצמתיות, הן מלאות אווירה, הן מלאות אמונה ותקווה, יש תחושה כשאני מסתכל על האנשים (שבתמונה), שהם הבינו היטב מה הם עושים, זה ניכר במבט פניהם. התמונות בשילוב הטכנולוגיה מעבירות מסר שמשהו מקורי נולד.

ואכן פה, צריך להבין - לא הייתה קמה מדינת ישראל ללא צבא ההגנה לישראל, והשורש של צבא ההגנה לישראל הוא כאן - בגדודים העבריים.

אני תמיד חשבתי את זה ותמיד האמנתי בזה, אבל ראיתי עכשיו בתערוכה הזו, שכמה מהמפקדים והרמטכ"לים של צה"ל בעצמם או לחילופין ההורים שלהם שירתו בגדודים העבריים ולכן אין שום הפרדה באמירה הזו. צה"ל נולד בגדוד העברי. כמובן שהיו גם שורשים נוספים, ארגון בר גיורא, ארגון השומר, ולימים גם התווספו שורשים נוספים שסייעו - הצבא הרוסי, שביקרתי עכשיו במוסקבה ביום הניצחון הגדול על הנאצים. צריך לזכור ש- 400 אלף יהודים נלחמו בשורות הצבא האדום ורבים התווספו לפעולה הכבירה הזו של בניית צבא לעם היהודי.

הסיפור פה הוא סיפור שחובה לחדשו כפי שנעשה כאן מבחינה פיזית. לחדשו במובן של הטמעתו בתוך הנוער שלנו, בתוך מערכת החינוך שלנו. יש פה סיפור רב הוד ורב השראה לעם, כי דורות רבים של יהודים סבלו מרורים באפלת הגלות, אבל בלבם תמיד הדהד זיק של תקווה, שיום יבוא ונבנה מחדש את הבית הלאומי שלנו, והדבר העיקרי הוא שנחדש את יכולת ההגנה העצמית שלנו. שיהיה לנו כוח משלנו שיגן על ביטחון עמנו, על ביטחונם של היהודים ועל כבודם.

זה דבר שנשלל מאיתנו. הוא היה קיים במשך תקופה ארוכה בימי קדם. לא תמיד ניצחנו, לפעמים הפסדנו, אבל בימים קדם, בתקופת התנ"ך וגם אחריה היהודים היו עם לוחם. עם עם גיבורים כבירים, ששמם נודע בקרב כלל האנושות.

בגלות איבדנו בהדרגה את יכולת ההגנה העצמית, נראה היה שאיבדנו את יכולת הלחימה ונראה היה שאיבדנו אפילו את אותו הוד והדר שליוו את הדמות של היהודי כפי שהכירו אותו בתקופה העתיקה. "יהודי" הפך לשם של נווד, של מישהו ערירי שראוי לכל היותר לחמלה, אבל שאין ממנו יותר מזה. זה מה שהיהודים מסוגלים לעשות.

לכן השוני הכביר שהתרחש לפני 100 שנה, כשבאו יהודים לצבא הבריטי בזמן המלחמה, שני יהודים, האחד זאב ז'בוטינסקי והשני יוסף טרומפלדור והם טענו בפני המפקדים הבריטיים: 'תנו לנו להקים כוח לוחם יהודי בתוך הצבא שלכם, אנחנו יכולים להילחם".

אני אומר לכם שהתגובה הראשונה שבאה מהצד הבריטי הייתה ביטול וזלזול. היו להם גם שיקולים פוליטיים כאלה ואחרים, אבל קודם כל חוסר אמונה שהדבר הזה אפשרי. מה שהכריע זה הרעל של ז'בוטינסקי, אבל גם הדמות של טרומפלדור. אנחנו כאן צריכים לומר שהשורש של הגדודים העבריים בצבא הבריטי היה מלחמת רוסיה - יפן ב-1905 שבה טרומפלדור איבד את זרועו, אבל הוא היה באופן ברור "officer", הוא היה באופן ברור לוחם, הוא היה באופן ברור דמות של יהודי שהם לא ראו, של לוחם. המאמצים המשולבים של שני האישים הללו הולידו את גדוד נהגי הפרדות והם מינוי לו מפקד, והמפקד היה ג'ון הנרי פטרסון.

ג'ון הנרי פטרסון היה קצין בריטי ממוצא אירי, הוא הכיר את התנ"ך היטב, את סיפורי התנ"ך, אבל יהודים הוא לא הכיר. דעתו על היהודים החדשים, הייתה שונה כמובן מדעתו על היהודים הקדומים, כמו כלל האנושות. והנה הוא מקבל לידיו את החיילים העבריים, הוא רואה אותם בגליפולי, הם מובילים צידות, הם מובילים תחמושת תחת אש. הוא התרשם עמוקות, הוא הבין היטב והוא אמר: "רוח המכבים מפעמת בהם". הוא היה מדבר איתם, מעודד אותם ומחשל אותם ברוח שהוא שאב מהיהודים הקדומים אבל גם שהוא זיהה אצלם. לאחר מכן, כשהוקם הגדוד הראשון, גדוד 38, הוא היה מפקדו גם כן. הגדוד הזה לחם פה בארץ ישראל בבקעת הירדן, הוא ספח אליו יהודים מרחבי העולם, חלקם מבריטניה.

כשהגדוד הזה צעד בלונדון, הייתה התרגשות כבירה, עצומה. פתאום ראו יהודים, נושאים את מגן דוד על הכתף. מי ראה מחזה כזה? קשה לי לשתף אתכם בשוק ובהלם של המחזה הזה. חיילים עבריים, חיילים יהודים. דבר זה עורר התרגשות עצומה כאן ובאנגליה. זה הביא אחר כך להקמת הגדוד ה - 39 בפיקודו של אליעזר מרגולין, ואחר כך לגדוד ה - 40 של ארץ ישראל שלא הספיקו להילחם.

אבל פה נוצר דבר עצום. בפעם הראשונה אחרי 2,000 שנה, הקימו היהודים לעצמם כוח לוחם. זה דבר שנראה היה בלתי אפשרי משום שהרבה עמים קרסו, נעלמו ונקברו בהיסטוריה. אבל זה לא המקרה של העם שאיבד את ארצו ולא נטמע ושאף לחזור אליה.

הם הבינו שהשיבה למקום הזה מחייבת כוח מגן. את זה הבין ז'בוטינסקי בחדות של תער. הוא כתב את זה, והבינו גם אחרים והצטרפו גם אחרים. ראיתם אותם כאן, את יצחק בן צבי, את דוד בן גוריון, ובעצם, אם תסתכלו היטב, תראו כאן רבים אחרים שאתם מכירים. לכן, המוזיאון הזה, התצוגה הזאת, הסיפור של הגדודים האלה הוא הסיפור של תקומת ישראל.

לימים הגדוד פורק, בגמר מלחמת העולם הראשונה. הגדודים פורקו, אבל הם לא פורקו, משום שמה שנצבר גם ברוח, גם במעש וגם בניסיון שרת כבר את הקמת כוחות המגן כאן בארץ ישראל, ולימים גם צה"ל. אבל הגדוד פורק, ופטרסון השתחרר מהצבא ואחר כך הגיע לארה"ב.

בתחילת 1939, אבי בן 28, נסע ללונדון כדי להיפגש עם ז'בוטינסקי שהיה שם במטרה לעורר את האימפריה הבריטית להסכמה למדינה יהודית. הוא שכנע אותו בשני דברים: ראשית, שהוא צריך להעתיק את פעולתו לארה"ב, משום שלדעתו של אבי, ארה"ב היא זו שתחליף את בריטניה ככוח המוביל בעולם, ועל כן את התעמולה לטובת מדינת יהודית יש לעשות בארה"ב ולא בבריטניה. ז'בוטינסקי השתכנע, והוא לקח אותו יחד עם משלחת של הרבה מדינות, אבי היה הנציג הארץ ישראלי היחיד, וכשהם הגיעו לשם, הוא שכנע אותו למקד את מאמצי השכנוע והתעמולה ברעיון אחד - צבא יהודי. זה אותו רעיון שז'בוטינסקי בעצמו שתל את השתיל הראשון, הוא אמר: "זה מה שצריך לדבר עליו". הם כינסו כינוס עצום לצבא העברי במדיסון סקוור גרדן, וזמן קצר לאחר מכן, ז'בוטיניסקי מת.

ואבי באותם ימים פגש ידיד חדש, חדש אבל ישן של ז'בוטינסקי, ג'ון הנרי פטרסון, והם נקשרו מאוד איש עם רעהו, הוריי מאוד הוקירו את פטרסון, עד כדי כך שכשנולד בנם הבכור בסיום השליחות הציונית שלהם בארה"ב, ב-1946, הם קראו לבנם הבכור יונתן, כמו שנאמר כאן בצדק, ג'ונתן. ג'ון על שמו של אותו מפקד עברי, של הכוח העברי הראשון, ונתן - על שם סבי, ופטרסון היה הסנדק. והוא נתן ליוני כוס זהב שעליה הוא כתב באנגלית: "To my godson Jonathan, from your godfather John Henry Patterson".

ובכן, תחשבו על זה רגע, סגן אלוף ג'ון הנרי פטרסון, היה הסנדק של סגן אלוף לימים, יונתן נתניהו, מפקד הכוח היהודי הלוחם הראשון מזה 2,000 שנה, היה הסנדק של מפקד סיירת מטכ"ל. יש פה סימבוליות גדולה כמובן, ורציפות שהיא נכונה לגבי סיפורים רבים אחרים, בדיוק אותם סיפורים, אותה שרשרת, אותה סימבוליות, אותה משמעות של כל אחד ואחד מהחיילים של הגדודים העבריים שהורישו את המורשת הזאת לבניהם, לנכדיהם, לניניהם, שמשרתים היום בצבא הגנה לישראל. כשאני מסתכל על מפקדי הגדודים שלנו, מג"דים שאני נפגש איתם, השדרה שמקיימת את הצבא, המג"דים שלנו, אני חושב על הגדודים האלה, ואני רואה את הקשר העצום.

ולכן כשפטרסון נפטר הוא ביקש לארוז את עצמותיו, ולהיקבר במקום הזה ליד חייליו, אני חשבתי שאין דבר ראוי מזה, ופעלנו ואכן עשינו את זה. העלנו את זה יחד עם נכדו שעדיין חי, וטמנו את אפרו כאן. אני מאמין שיש פה מסר עצום, המסר הוא שבאביחיל נולד החיל, והדמות והמופת שעולים מתוך התצוגה הזאת ישמשו את נצח ישראל. אני מודה לכם על העבודה הנפלאה הזאת, ואני מבקש שנפעל עכשיו להביא הנה את חיילי צה"ל, ונפעל גם עם משרד החינוך להביא הנה את ילדות וילדי ישראל".