ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נאם בטקס האזכרה הממלכתי ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. 

נתניהו: "מכובדיי הרבים, ובראשם אחינו ואחיותינו היקרים והאהובים, יוצאי אתיופיה. משפחתו של אברה מנגיסטו, אנחנו לא נשקוט עד שנחזיר את אברה הביתה. במשך דורות על גבי דורות חייתם בקרן אפריקה, והתפללתם להרמת קרן ישראל. לקוממיות, לחירות, לגאולה. ממקום מושבכם נכספתם לעלות לארצנו – ארץ זבת חלב ודבש.

לפני 70 שנה, עם הקמת המדינה, התעוררה בקרבכם התלהבות עצומה. נשיא המדינה הזכיר את יונה בוגלה, מהמנהיגים הבולטים של יהדות אתיופיה. שנתיים אחרי הקמת המדינה הוא כתב: 'כל הצרות והתלאות אשר ניתכו על העם היהודי במשך אלפי שנות גלותו – פוגעות גם בנו בגלל דתנו. גם אנו רוצים לחיות חיי חירות על אדמת ישראל, גם לנו הזכות להיות עִם בּוֹנֵי מדינת ישראל'.

לצערנו, עליית הרבבות מאתיופיה לא התאפשרה מסיבות שונות. אבל לפני ארבעה עשורים היא החלה להתממש בזרם שהלך וגבר. פרק מסעיר ומרגש נפתח בתולדות שיבת ציון. בחיפזון יצאתם למסע מפרך, כפי שעשו בני ישראל בצאתם ממצרים. צעדתם בנתיבי אימה. את אלפי הנספים בדרך טמנתם ביגון עמוק.

אולי את הסיפור כולו מספר פתק אחד קטן, שהושאר מעל אחד הקברים: 'גופי כאן, אבל לבי בירוסלם'. זה ממש מזכיר את יהודה הלוי, אין עדות טובה יותר מאחדות העם.

מי שהיו ילדים באותן שנים, נזכרים לא פעם בהתלחשויות בין ההורים לפני המסע – כמובן בסודי סודות. המילה 'ירושלים' עברה מפה לאוזן, וכשהגיעה השעה הגורלית לצאת לדרך, העיניים נצצו בחושך, הן משמחה, הן בגלל עצב הפרידה מן המוכר.

'אימא ספרי', אם האימא שרדה. בהליכה הרגלית הצטרף קילומטר לקילומטר, לאורך שבועות וחודשים: באתיופיה ובסודן, ביום ובלילה, בחום ובקור, בהר ובמישור. הרעב, הצמא והמגפות עינו את הגוף והנפש. חיות מסוכנות ושודדים ארבו לחלשים מהם. חיילים אכזרים לא חסו על הצועדים המותשים. לבכם נקרע למשמע האזהרות של מורי הדרך, שאם תינוק יבכה – מוטב להשתיקו בכל מחיר, כדי שהקבוצה כולה לא תתגלה. נורא. איזו מועקה, איזו מועקה נוראה רבצה עליכם, כשזקנים וזקנות ציוו באפיסת כוחות: 'אתם, המשיכו בלעדינו. אנחנו כבר לא נזכה לראות את ירושלים – אבל לכם, לכם יש עוד סיכוי'. עודדתם זה את זה: 'איננו עושים את הדרך לחינם. ירושלים שווה את כל הכאב'.

עם ישראל כולו יכול ללמוד מכם כל כך הרבה: על אהבת ירושלים, על נחישות וכוח רצון, על ערבות הדדית. הערבות הזאת בלטה גם במפגש המרטיט ביניכם לבין שליחי מדינת ישראל – אלה שבאו במדים ואלה שבאו בלי מדים. הם הושיטו לכם יד אחים. החיבוק החם על סירות הגומי של השייטת, ובמטוסי חיל האוויר – החיבוק הזה המחיש יותר מכל את עומק האחווה בעמנו. זוהי תמיד שאיפתנו: להיות כאיש אחד – בלב אחד!

אחיי ואחיותיי, למן הרגע בו התגשם חלום העלייה, החל תהליך ההסתגלות למציאות החיים במולדת. במעבר מארץ לארץ כרוכים אתגרים רבים, במעבר מיבשת ליבשת, מתרבות לתרבות. זה טבעי, וכל גל עלייה מכיר זאת היטב.

אבל השורשים שנשלחים אל מעבה האדמה, סופם לפלס את דרכם למקומם הראוי, לא ביום ולא ביומיים – אבל סופם להיקלט. אני מעודד מאוד מן ההשתלבות של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית. אין זה אומר שכל הבעיות כבר נפתרו, קיימות בעיות, ואנו מטפלים בהן. וגם כאן לא נרפה מן המשימה עד שתושלם.

נפלה בחלקי זכות גדולה, זכות להורות על צעדים שיקדמו את עלייתם של רבים שנותרו באתיופיה, לאחר גלי העלייה הגדולים של שנות ה-80 וה-90.

לפני שלוש שנים הוריתי על הקמת ועדת שרים מיוחדת, ביקשתי לעמוד בראשה, והועדה הזו נפגשת כל כמה שבועות, אחת לחודשיים, לקידום השילוב של יוצאי אתיופיה במדינה. אנחנו פועלים יחד עם נציגים של ציבור יוצאי אתיופיה, חלקם אני רואה כאן, במפגש, והכל נעשה בשיתוף פעולה. מדברים, אומרים, עושים, עוקבים אחרי הביצוע. אני גם עומד בראש ועדת חוץ וביטחון, אולי עוד איזה ועדה, אבל ביקשתי לעמוד בראש הועדה הזו.

יש לה לועדה הזו הישגים בולטים וחשובים: בדיור ובתעסוקה, בחינוך ובהשכלה הגבוהה, בבריאות וברווחה, בהעצמה חברתית ובשירות בצה"ל. לאחרונה הסדרנו בצעד היסטורי את מעמדם של הקייסים – המנהיגים הרוחניים של 'ביתא ישראל'. הקייסים הופכים רשמית לחלק ממערך שירותי הדת בארץ.

בד בבד התקדמנו במישור מהותי נוסף, החשוב מכולם: תראו את הסיפור שלכם, את המשמעות שלו, לא רק לקהילה שלכם, אלא לעם ישראל כולו.

ואיך ייתכן שבמדינת ישראל, במדינת היהודים יהיו פרצי אפליה וגזענות בלתי אפשריים. אבל זה קיים. ולכן בדמוקרטיה הישראלית קבענו: אין מקום לגזענות מכל סוג שהוא.

עכשיו קיבלתי לידיי את הדו"ח הראשון של היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות. הקמנו את היחידה הזו – היא עובדת. היא עושה עבודה יסודית ורצינית. כל תלונה על גזענות נבדקת ומטופלת, כשבמקביל מואץ התהליך החינוכי לעקירת דעות קדומות וסטריאוטיפים. גם זה מסע ארוך, אבל אנחנו לא נתפשר על היעד: יחס שוויוני ומכבד לכל אזרח! יחס שוויוני ומכבד לכם, יוצאי יהדות אתיופיה.

אני עצמי מתרגש עד אין קץ לראות את החיילים והחיילות המצטיינים ממוצא אתיופי. רואים אותם אצלך כל יום העצמאות, אדוני הנשיא, כשאני רואה את הקצינים והקצינות, את הרופאים והרופאות שיוצאים לכל חלקי העולם כדי להציל נפשות. איזה כבוד, איזו תחושה עילאית. את השופטות החדשות, את העובדים במלאכת כפיים – את כל מי שתורמים מכישוריהם ומליבם למדינת ישראל.

אני מתרשם מן הפעילות שמטרתה לשתף מעגלים רחבים בסיפור העלייה ההירואי. יותר ויותר ישראלים שומעים בשקיקה את הסיפורים הללו.

אני מתפעל מן הנוכחות הגוברת של יוצאי אתיופיה בתחום התרבות, כולנו רואים את זה, כולנו שומעים את זה. ראינו את זה פה עכשיו, אבל רואים את זה בכל מקום, זה דבר נפלא. יש כאן מיזוג בין הרצון לאמץ זהות ישראלית לבין המשך היניקה הגאה ממורשת העדה. הנביא צפניה אומר: "והנדחה אקבץ, ושמתים לתהילה ולשם".

שמם של יהודי אתיופיה יצא לתהילה בשל נאמנותם העיקשת לארצנו, למורשתנו, לעירנו. נזכור לעד את קורבנם של הנספים בדרך לציון, ובבניין ירושלים בירתנו ננוחם.

יהי זכרם ברוך".