דיי לספוג זוועות מעלה אדומים, כמה עוד אפשר לספוד נערים, נערות, חיילים וחיילות.
זה כבר הפך להרגל, אבל זה לא אומר שזה הופך את כל זה לבסדר.

זה נהיה כבר אבסורד ומשוגע, כאילו יש קללה על העיר הזאת. אלוהים שבשמיים היושב במרומים, תעזור לנו להסיר את הקללה הנוראית הזאת ותן לתושבי מעלה אדומים מרגוע, קצת שקט.

הפחד שאולי אחד מקרובינו יהיו הבאים בתור מהדהדים לכולנו ובלי יוצא מהכלל בתוך הראש, חוששים כל פעם מחדש כשאומרים שיש נעדר או שמישהו ממעלה אדומים נפצע או נהרג. החיים מסוכנים ללא צל של ספק, מפחידים ואכזריים ובעיקר לא נצחיים. אנחנו חייבים ללמוד לדעת להתמודד עם הכול, אנחנו עדיין למרות הכול לא מספיק מנוסים.

נמאס לכולנו מהחששות והפחדים שמחכים בפינה ובסופו של דבר מגיעים ללא שום התראה מוקדמת. נמאס לחכות לשם שיתפרסם כדי שנוכל להגיד, אוי מזל שזה לא מישהו שקרוב אלינו או מישהו שהכרנו. דיי, לי באופן אישי נמאס. כל-כך נמאס. בואו תגידו לי אתם כמה עוד אפשר לאבד חברים,ילדים, קרובים אליך.

מתי נפסיק לשמוע את השם של העיר הזאת בכותרות?
העיר מעלה אדומים ממשיכה לספוג ולספוג, עוד אבידה ועוד אחת ועוד אחת. אגיד לכם את האמת אני מת מפחד. מה הולך להיות, מי הולך למות? אתה כבר לא יודע מה לחשוב, מקווה ששום דבר לא ייקרה ושאולי מעלה אדומים תחזורנה לסורה בשלב מסוים, אך זוהי רק תקווה. זה לא באמת קורה.

רק אתמול (חמישי) כולנו בכינו, ספדנו, כאבנו. אף אחד לא ראה את כאבנו האמיתי כי כבר אחרי כל כך הרבה מקרי מוות אכזריים וטרגיים אנחנו כבר מומחים בלכות כך שלא יראו אבל בכל זאת בכינו. לא צריך סיבה מיוחדת כדי לבכות, מספיקה תמונה של נער או נערה, חייל או חיילת או ילד מתנדנד על נדנדה בחצר. בכינו כשהבנו שהם יישארו צעירים לנצח ואנחנו ממשיכים לגדול, להתבגר ולהזדקן. הם תמיד יחיו ויצמחו בלבנו, הנפש שלהם פועמת בקרבנו ומלווה ושומרת עלינו בכל צעד. לא צריך הרבה כדי לבכות וגם לא צריך לראות את הדמעות, הם חלק מאיתנו. כי הם היו ולא יחזרו.

קודם סתיו ואחר כך שירה ואז פתאום ביום בהיר שיר, לא הרבה זמן חולף ומתבשרים על מותה של אנבל והנה כפצצה מן השמיים, אלה. כמה עוד נמשיך לספוג כאב וננחם חברים, משפחה ואהובים. כמה עוד נמשיך להספיד ילדים?! אימא צעירה צריכה לקבור את היקר לה מכל. זה אמור להיות הפוך. לא אימא קוברת ילד. אני מזמן אמרתי בקול גדול ובצער רב בלב שלם. זוהי מציאות מחורפנת, עקומה ומכוערת. פשוט מכעיס ומעצבן בכל פעם מחדש שזוהי המציאות העגומה שבה אנו חיים. לפעמים אני רוצה לשתות רק עוד שוט של רום, כדי לראות עקום. אולי אם נראה עקום לא נראה איך פרחים נעלמים להם ועוברים אל העולם הבא. פרחים שלא הספיקו דבר או שניים בחייהם שלהם. קשה לי לחשוב על זה, המחשבה הזאת עושה לי רע ומשאירה אותי אחוז טירוף ושיגעון. נדמה שזה לנצח יימשך, הכול נראה פתאום חסר משמעות ואין אחד שלא מנסה לחפש את המהות. כולנו ממשיכים לחיות אתכם לעולמי עד, להתגעגע ולהרגיש שוב את החום מבעד לעיניים, בחיבוק ובמגע, ברוך ובריח. אתם מרחפים לכם שם למעלה בגן העדן. שומרים על כל הנשמות הטובות, הגיבורים של אלוהים. יום יבוא וכולנו נתאחד וניפגש. אתם תאחו את הפצעים של יקירכם ואהוביכם. תאספו את השברים, תרפאו את הגעגוע ותחזירו את השלווה לאמהות ולאבות שלכם. עד אז המשיכו לשמור עלינו. אל תתנו לנו ליפול. המשיכו לשגר כוחות באופי המתוק שלכם ובעיניים שמספרות עוד קצת על גן העדן שהפך לשלכם.

מי ייתן ונדע כולנו רק ימים מאושרים ושמחים, לא עוד כאב, לא עוד צער, לא עוד יגון.
שבת שקטה ורגועה וב"ה בשורות טובות.