״לא נתפס״, ״איך זה קורה״, ״למה אנחנו כאן״? אלה רק חלק מהשאלות ששאלו המלווים את אלה אור ז״ל בדרכה האחרונה. אלה, תושבת מעלה אדומים - אחת מעשרת ההרוגים באסון הנורא בנחל צפית.

שרית, האם, ספדה לבתה: ״אלה שלנו. באנו להפרד ממך. אלה יקרה שלי. נולדת באחת בלילה בליל שבת. אחות קטנה. ילדה מלאת מרץ ושמחת חיים. אוהבת לסייע ולעזור. מצטיינת בלימודים. אוהבת טיולים בטבע. ילדה דעתנית. מנהיגה. אמרת לנו שבשנה הבאה תלכי לשנת מכינה לתרום ואז לצבא. רצית להיות מדריכת חי״ר. היית ילדה ערכית. מש״צית. אוהבת את הארץ. מלווה בטיולים ומדריכה.

אני כמו כל אמא. דואגת. חופרת. שולחת הודעות. איפה את. מתי את חוזרת. תמיד היית משיבה... אימוש, אל תדאגי אני בדרך.

היית ילדה מיוחדת. לא הספקתי לראות אותך ברביעי אחה״צ כשארגנת את התיק לטיול הגיבוש. איזה גיבוש. 10 ילדים הלכו. התעכבתי קצת בביה״ס. בהתחלה לא הסכמתי שתחתמי בשמי על אישורי היציאה. שלחת לי את הטלפון של המדריכה. דיברתי איתה. איך במזג אוייר כזה סוער. כל הארץ סוערת. לא קיבלתי תשובות. הבטיחו לי שהכל יהיה בסדר ומאובטח. אבל שום דבר לא בסדר. בערב עדכנת אותי שאתם לנים בעין תמר. שלחת לי תמונה בבוקר באוהל וכתבת לי לא לדאוג. ביקשתי ממך שלא תעמיסי על הגב. מאז לא ענית לי יותר. הלכת, אלה שלנו״.

הסב, רפי אנג׳ל: אהובת ליבנו, עדינה, צנועה, חכמה, מלאת חוכמת חיים, אוהבת לעזור לכולם. קטפת הקב״ה את הפרח הגדול ביותר. אנחנו עדיין לא מאמינים ולא מעכלים את גודל האסון. כמה שמחת ללכת למכינה. הרגשת גאווה גדולה. כשחששנו מהטיול, התשובה של המדריכים היתה - אל תדאגו, סימכו עלינו. הרי התוצאות של הסמוך.

לפני שלוש שנים עברנו לגור במעלה אדומים, להיות ליד הנכדים והנינים. כל הזמן אמרת: סבתא כמה אני אוהבת את האוכל שלך, כמה טוב שעברתם לפה. השבת היינו אמורים להיות עם שרית... אנחנו לא מעכלים את האסון שנפל עלינו וכבר מתגעגעים לחיוך שלך״.