"ליהודים יהיו תמיד אויבים, אך כאשר ישבו על אדמתם - לא יוכלו עוד להיזרות לכל קצוות תבל": 122 שנים ללכתו של הרצל
היום, כ' בתמוז, מצוין יום פטירתו של "חוזה המדינה" שהבין שרק ריבונות עצמאית תציל את העם היהודי
היום, כ' בתמוז, הוא יום פטירתו של בנימין זאב הרצל ז"ל, חוזה מדינת היהודים, אבי הציונות המדינית ומייסד ההסתדרות הציונית העולמית. הרצל נפטר בשנת 1904 באוסטריה. 122 שנים לאחר מותו, מילותיו וחזונו מקבלים משמעות מיוחדת.
הרצל נולד בבודפשט בשנת 1860 והתחנך ברוח ההשכלה היהודית-גרמנית של זמנו. בשנת 1878 עבר עם משפחתו לווינה, שם סיים לימודי משפטים, אך לאחר שנה אחת בלבד במקצוע פנה לעסוק בכתיבת סיפורים ומחזות שהוצגו באוסטריה ובגרמניה.
המפנה הרעיוני בחייו התרחש בשנת 1891, כשהחל לשמש ככתב העיתון הווינאי Neue Freie Presse בפריז. מול האנטישמיות שהחריפה בצרפת ובעיקר במהלך סיקורו העיתונאי את פרשת דרייפוס בשנים 1894-1895, הגיע למסקנה שלבעיית היהודים יש רק פתרון אחד: יציאת היהודים מארצות מושבם וריכוזם בטריטוריה משלהם, שבה יוכלו לקיים ריבונות עצמאית.
בשנת 1896 פרסם את חיבורו "מדינת היהודים". בחלקו התיאורטי של הספר הוא הסביר כי האמנסיפציה נכשלה והאנטישמיות תמשיך להתגבר באופן בלתי נמנע, משום שעמי העולם לא יוסיפו לסבול בקרבם את עם ישראל השונה מהם. הפתרון היחיד, לדבריו, הוא מדינה ריבונית הנסמכת על ערבויות בין-לאומיות.
בספר זה כתב את המילים הרלוונטיות כל כך לימינו: "אני סבור שליהודים יהיו תמיד די אויבים, כמו לכל אומה אחרת, אבל כאשר ישבו על אדמתם לא יוכלו עוד להיזרות לכל קצוות תבל“. בחלק המעשי הציג תוכנית מקיפה לניהול המדינה, ממשטר, חקיקה וצבא, ועד לכלכלה ותרבות, כשהוא מסכם: "תינתן לנו ריבונות בחבל ארץ... לכל השאר נדאג בעצמנו".
בין השנים 1896 ל-1898 ניסה הרצל לגייס לתוכניתו את בעלי ההון היהודים, הברון מוריס הירש והברון אדמונד דה-רוטשילד. הוא פעל מול האימפריה העות'מאנית להשגת זיכיון להתיישבות, נפגש עם הסולטן ובשנת 1898 אף נפגש בירושלים עם קיסר גרמניה והציע שהיהודים יסייעו בשיקום מצבה הפיננסי של האימפריה בתמורה להקמת מדינה יהודית בלתי תלויה. משמאמצים אלו נכשלו, הבין שעליו להציג את התוכנית לציבור הרחב. על אף שיהודי מערב אירופה וחלק מחובבי ציון דחו את הרעיון, סטודנטים ופעילים רבים באוסטריה ובמדינות אחרות קיבלו אותו בהתלהבות. קשריו עם חובבי ציון, בפרט ממזרח אירופה, הבהירו לו כי רק בארץ ישראל ולא בארגנטינה או בארץ אחרת - ירצו היהודים להקים את מדינתם.
באוגוסט 1897 כינס הרצל בבאזל את הקונגרס הציוני הראשון, שבו אושרה "תוכנית באזל" להקמת בית לאומי מוגן במשפט העמים והוא נבחר לנשיא ההסתדרות הציונית, תפקיד שבו החזיק עד מותו.
מאז פעל להקמת מוסדות התנועה, בנק אוצר התיישבות היהודים, שנועד לממן את הזיכיון מול העות'מאנים אך גייס הון מצומצם עקב התנגדות הבנקאים היהודים הגדולים והקרן הקיימת לישראל. בשנת 1900 כינס את הקונגרס הרביעי בלונדון כדי לגייס את תמיכת בריטניה וניסה לקדם זיכיון להתיישבות בקפריסין, בסיני ובוואדי אל-עריש, מתוך תקווה שנוכחות יהודית בשכנות לארץ ישראל תניע את הטורקים לוויתורים. המהלכים הללו לא נשאו פרי.
המשבר הגדול ביותר של התנועה הגיע באוגוסט 1903, בקונגרס הציוני השישי, כאשר הרצל הציג את תוכנית אוגנדה, הצעה בריטית למושבה יהודית אוטונומית במזרח אפריקה. התוכנית עוררה התנגדות נמרצת, בעיקר מצד הצירים מרוסיה שראו בה בגידה בארץ ישראל וחלקם אף עזבו את האולם. כדי למנוע את פילוג התנועה, נפגש איתם הרצל והבהיר כי מדובר בפתרון זמני וכי ארץ ישראל תישאר המטרה הבלעדית. בישיבת הסיום אף הצהיר בעברית: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני".
הפולמוס החריף נמשך ובתחילת נובמבר 1903 תבעו ממנו חברי הוועד הפועל מרוסיה התחייבות בכתב על הסתלקותו מהתוכנית, אך הרצל סירב לקבל את שליחיהם. באפריל 1904 כינס בווינה את הוועד הפועל הציוני הגדול לשם בירור המחלוקת. בדיונים הסוערים הצהיר שוב על נאמנותו לארץ ישראל, הצליח להרגיע את האופוזיציה ולשמור על אחדותה של ההסתדרות הציונית. ועידת התפייסות זו הייתה מפעלו הגדול האחרון למען התנועה לפני פטירתו באותה שנה.
פעילותו של הרצל העניקה לעם היהודי הכרה בין-לאומית כאומה והפכה את התנועה הציונית לארגון מדיני מייצג, דרך שהובילה להצהרת בלפור ב-1917 ולייסודה של מדינת ישראל.
באוגוסט 1949, בהתאם לחוק מיוחד, הועלו עצמותיו לירושלים ונטמנו בהר הרצל.
נא שימרו על שפה נקייה אשר מכבדת אתכם