ממלחמת שלום הגליל ועד הנסיגה בשנת 2000: ההיסטוריה והחשיבות האסטרטגית של רכס הבופור

הודעת דובר צה"ל על ההשתלטות המחודשת על רכס הבופור מחזירה את תשומת הלב לאחד המתחמים המזוהים ביותר עם הנוכחות הצבאית הישראלית בלבנון.

המבצר הצלבני, השוכן בגובה 717 מטרים מעל פני הים סמוך לנהר הליטני, מחזיק בהיסטוריה מבצעית מורכבת שחלקיה שנויים במחלוקת עד היום.

הפיכתו של האתר ליעד אסטרטגי החלה בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, עם התבססות ארגון אש"ף בדרום לבנון. אנשי פת"ח ניצלו את המיקום הגבוה, החולש על אצבע הגליל, צפון ישראל, אזור אל-נבטיה וברך הליטני, כדי לבצע ירי קטיושות ומרגמות ולכוון אש תותחנים. עבור הערבים הפך המקום לסמל לעמידות, בהשראת המצור שהטיל עליו צלאח א-דין במאה ה-12 ואש"ף אף הפיץ כרזות של חמושים על חומותיו.

במלחמת לבנון הראשונה (מבצע שלום הגליל), כבשו לוחמי סיירת גולני ופלחה"ן גולני את המצודה מידי המחבלים. בקרב נהרגו שישה לוחמים, בהם מפקד הסיירת לשעבר רס"ן גוני הרניק ז"ל ונפצעו נוספים, בהם מפקד הסיירת דאז משה קפלינסקי.

בשנת 1982 נמסרה המצודה לאנשי מדינת לבנון החופשית ובהמשך הוקם בסמוך לה מוצב צה"לי מבוצר שכלל בונקרים, מחילות ועמדות ירי. בין השנים 1986 ל-2000 נחשב הבופור לאחד המוצבים המסוכנים ביותר ברצועת הביטחון.

הגישה אליו הייתה חשופה ואיטית בשל המצוק התלול, אף שהיה מרוחק 5 קילומטרים בלבד בקו אווירי מהגבול. מהמוצב שלט צה"ל על רכס עלי טאהר ועל המרחב שעד אל-נבטיה, תחת איום מתמיד של טילי חיזבאללה.

ב-24 במאי 2000, עם נסיגת צה"ל מלבנון, פוצץ המוצב על ידי מפקד פלחה"ן נח"ל אבי דהן, שהיה הכוח האחרון במקום, תוך ניסיון שלא לפגוע במבנה ההיסטורי.