לא רק אחיות, לוחמות: הנשים שפרצו את גבולות הגיל כדי להגן על המדינה

בגיל 49, כשבעלה ושלושה מילדיה נלחמים בחזית, קא"ב ש', בחרה לא להישאר מאחור. "בתחילת המלחמה, הבן הבכור שלי נפצע במארב בג'באליה. הוא אומנם השתקם וחזר ללחימה, אבל בי זה רק העלה את הרצון לתרום גם", היא משתפת.

באותה התקופה, עבדה כאחות בבית החולים מאיר בכפר סבא, והחליטה לפתוח עוד פרק חדש בחייה. "רציתי להביא את הניסיון והידע שיש לי באזרחות - לצבא", היא מתארת את השיקולים מאחורי הצעד, "לא יכולתי להישאר אדישה למלחמה שמתנהלת בחוץ".

קא"ב ש' התגייסה דרך שלב ב', מסלול המאפשר לנשים העוסקות במקצועות שהצבא זקוק להם - לעלות על מדים גם אחרי שעברו את גיל הגיוס. הן עוברות טירונות מקוצרת, ומיד לאחר מכן מצטרפות לשירות מילואים. 

"פתאום אני עושה טירונות כמו בת 18, למרות שאני עם חמישה ילדים וכמעט פי 3 מגיל הגיוס", קא"ב ש' מציגה. עם סוף הטירונות המיוחדת, החלה את תפקידה בתור אחות בפלוגה הרפואית של חטיבה 401, ונכנסה איתם לרצועת עזה. 

"מצד אחד, את צריכה להיות ממוקדת בטיפול ומקצועית ברמה הכי גבוהה", היא מסבירה על תפקידה כאחות, "מצד שני, להיות אמפתיות ואימהית. אנחנו מטפלות ובו זמנית רגישות וקשובות, כי בסוף זה משפיע על המטופל".

באחד האירועים, כשהייתה עם החטיבה ברצועה, התקבל דיווח על פגיעת נ"ט בטנק: "כוחות הרפואה במקום פינו פצוע אלינו, למקום בטוח יותר. הוא הגיע במצב קשה עם כוויות ברוב הגוף, ובגלל שעוד היה בהכרה, דיברתי איתו לאורך כל הדרך עד לפינוי המוסק".

ברגע הזה, נרקם בין השניים קשר מיוחד שנמשך עד היום: "הוא היה מורדם ומונשם לתקופה, והמשכתי לבקר אותו בתהליך השיקום. אחרי הדרך הארוכה יחד, הגעתי לחופה שלו, שהייתה מרגשת ואזכור אותה לעולם, והכול מהשיחה הקצרה בזמן הפינוי".

"עכשיו סיימנו סבב נוסף בלבנון, וחלק מהמשפחה שלי עדיין נלחמת. הם תמכו בי כשבחרתי להתגייס גם, וזה מה שנתן לי גב לאורך כל התקופה. אני מרגישה תחושת משמעות גדולה, ויודעת שזה היה הצעד הנכון עבורי".

אחות בחטיבת אלכסנדרוני - סיפורה של קא"ב א':

עוד מילדות, נמשכה קא"ב א' לעולם הרפואה: "כשהייתי שומעת את סיפורי הצבא של אבא שלי, ששירת כחובש קרבי, התאהבתי במקצוע. ידעתי שאעסוק בזה". ולאחר שנים של התנדבות במד"א, החלה לעבוד כאחות במיון בבית החולים הלל יפה בחדרה.

"על המסלול, שמעתי מאחותו של חבר טוב שלי, שנפל בקרב ב-9 באוקטובר. הבנתי שאני יכולה להשתמש במה שאני שאני עושה באזרחות, בשביל לתרום עוד למדינה. החלטתי להתגייס לצבא כדי להמשיך את המורשת שלו, ושנה אחרי נפילתו, כשאני בת 33 - הצטרפתי לשורות צה"ל", היא מספרת.

כיום, קא"ב א' משרתת כאחות בפלוגה הרפואית של חטיבת המילואים אלכסנדרוני, ומלווה את חייליה בלא מעט פעילויות: "עברתי איתם מהמוצבים בגבולות לבנון ומצרים, עד משימות בתוך סוריה ועזה".

בין השאר, טיפלה במתקן הנייד בדרום סוריה, שהוקם על מנת לספק מענה רפואי ולתמוך באוכלוסייה הסורית-דרוזית באזור. "בזכות הרקע הרפואי שלי יכולתי לסייע שם במגוון דרכים", היא מציינת, "מעזרה עם התרופות עד טיפול באישה שילדה והתינוק שלה".

"עד עכשיו הייתי פוגשת את החיילים רק בבית החולים, אחרי שפינו אותם. פתאום לתת את המענה הראשוני זו תחושה אחרת לגמרי ושונה מכל מה שהכרתי. אומנם התגייסתי מאוחר, אבל בהשבעה, כשאמרתי 'מתחייבת אני להקדיש את חיי לטובת המדינה' - הרגשתי את המשמעות של כל מילה ומילה".

אחות בחטיבת המחץ - סיפורה של קא"ב א':

"בשבת של שבעה באוקטובר עבדתי כאחות בביה"ח הדסה עין כרם, וקיבלנו את החיילים הפצועים במסוקים למיון", מגוללת קא"ב א', "חזרתי הביתה מהמשמרת, תפסתי את הראש, ואמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות יותר. תגברתי כמה חודשים כוחות רפואה אזרחיים בעוטף. במקביל, התחלתי לקבל מחברים פרסומים על שלב ב', והבנתי שזה בדיוק מה שחיפשתי".

ביום הגיוס שלה, כשהיא בת 36, בזמן שחותמת על טפסים בבקו"ם, ראתה סטיקר של חבר ילדות שלה שנפל בעזה: "הרגשתי שהוא מלווה אותי, וזה המסר שחתם לי - שאני במסלול הנכון".

בסיום הטירונות, שובצה כאחות גם כן, בפלוגה הרפואית של חטיבה 14 ('המחץ'), איתה נכנסה ללב עזה. "בשונה משהכרתי במיון, הכול סביבי מסוקים ולחימה עצימה", קא"ב א' מתארת את השוני בין השטח לבין המתקן הרפואי הסטרילי, "זה בדיוק מה שרציתי, לתרום כמה שאפשר".

"אני מרגישה בכל אירוע מחדש, כי העובדה שאני אחות, מביאה ערך מוסף לשטח", היא מדגימה, "להסביר לכוחות הרפואה סיפורים מהקריירה שלי בתור אחות, מראה איך הניסיון שצברתי משפיע על מה שקורה בשדה הקרב".

"אולי שינוי הכיוון או סבבי הלחימה נשמעים מפחיד, אבל זה שווה הכול. מדובר בצעד גדול, אבל כל רגע מלא במשמעות, שגורמת לי לתת 100 אחוז כל יום מחדש".

עבור כל השלוש, ועוד עשרות רבות, הבחירה להתגייס, גם אם בגיל מאוחר וגם אם סיימו שירות לאומי, היא ההוכחה ששליחות הרפואית לא עוצרת בשער בית החולים. "כולנו כאן כדי לתת את מה שאפשר", קא"ב א' מסכמת, "בכל מקום בו יצטרכו אותנו, נושיט יד".