החיבור בין נפתלי בנט ליאיר לפיד אמור, על הנייר, לאיים על נתניהו. בפועל, הוא נראה כמו הדרך המהירה ביותר להחזיר אותו לבלפור עם זר פרחים. אין מתנה פוליטית גדולה יותר לנתניהו מאשר שני יריבים שמחליטים להוכיח לציבור שאין להם שום דבר למכור חוץ מ"לא ביבי".

בנט מנסה למכור את עצמו כימין אחראי, מפוכח, כזה שמדבר לבוחרי ליכוד שהתעייפו מדרמות. לפיד מביא איתו את מחנה המרכז-שמאל, האולפנים, הסיסמאות והמותג הוותיק של אנטי-נתניהו. ברגע שבנט נכנס לחיבוק עם לפיד, הוא שורף את הנכס היחיד שעוד נשאר לו: האפשרות לשכנע ימנים שהוא באמת אלטרנטיבה ולא עוד סיבוב פרסה.

נתניהו לא יצטרך אפילו קמפיין מתוחכם. מספיק לו משפט אחד: אמרתי לכם. כל מי שהתחפש לימין חוזר בסוף ללפיד. וזה יעבוד. כי הציבור כבר ראה את הסרט הזה, מכיר את השחקנים, וזוכר איך הוא נגמר.

גם לפיד לא יוצא פה גאון אסטרטגי. מי שלא הצליח לנצח לבד, מחפש עכשיו גלגל הצלה אצל בנט. במקום להיראות כמנהיג, הוא נראה כמו פוליטיקאי שמחפש שותף לדו-קרב שכבר הפסיד בו כמה פעמים.

והכי מגוחך? הם עוד ישווקו את זה כ"אחריות לאומית". בישראל כבר יודעים לתרגם את הביטוי הזה: פאניקה בסקרים. כשאין דרך, אין רעיון, ואין בשורה — עושים חיבור מלאכותי ומקווים שהבוחרים ישכחו.

אבל הבוחרים לא שוכחים. הם מזהים קומבינה מקילומטר. וכשאין אותנטיות, אין אמון. כשאין אמון, יש מנצח אחד קבוע. קוראים לו בנימין נתניהו.