סבא של יאיר הי"ד שנפל בעזה, במכתב פתוח על המחיר הכבד של הריטואל: "חיילים נהרגים עכשיו בגלל אותה קונספציה. היכן שצריך למות בעד ארצנו - אז צריך, אבל לא בעד תהליך השקר": משה פייגלין מעולם לא התחבר לטקסים. פעם הוא היה "מתגנב" לחלקות של חבריו שנפלו רק אחרי שההמון התפזר, אבל היום, כחלק ממשפחת השכול וכדמות ציבורית, הוא כבר לא יכול להיעלם. בפוסט חריף שפרסם לרגל יום הזיכרון תשפ"ו, הוא מתאר את הקונפליקט בין הכיסא השמור עם הפתק לבין התחושות הקשות שבוערות בו מבנים.

"אילו יכולתי, הייתי השנה מוותר", כותב פייגלין. למרות שהוא מודה למארגנים על "התדר המדויק", הוא מזהיר מפני הפיכת הזיכרון לטקס טכני שמשכיח את המציאות: "אני רואה עכשיו בלבנון בדיוק את אותו תהליך נורא שהביא למותו של יאיר שלנו. ועד שיסיימו להקריא את רשימת הנופלים, עוד פנים כל כך טובות יצטרפו חלילה לרשימה".

פייגלין יוצא נגד מה שהוא מכנה "תהליך השקר שמלווה אותנו כבר יותר מ-30 שנה". לדבריו, המדיניות הנוכחית מובילה לאובדן חיילים מיותר: "החיים הופכים זולים... להקריב חיילים בשביל להביא חלקי גופות זה הדבר הנכון, כפי שלשלוח אותם אל תוך המנהרות והבתים הממולכדים כשאפשר בקלות לעשות את זה אחרת". הוא מוסיף בציניות כואבת: "אין אויב, יש רק 'מעורבים' ו'בלתי מעורבים'... וצריך לדאוג שהכל יהיה במקום והטקס ידפוק כמו שעון ורק שלא תתפרץ פתאום איזה משפחה שכולה ותדפוק לנו את כל העסק. משהו פה התעוות והתבלבל לנו נורא".

"להיות סתם סבא שכול"
בסיום דבריו, פייגלין מבקש לרגע אחד להניח למחשבות הציבוריות ולחזור לאבל הפרטי והפשוט: "מנסה להיות סתם סבא שכול, לבכות על קברו של נכדי, לחבק את אשתי ואת בתי, סתם להתנחם מעט עד כמה שניתן ברגעי הביחד האלה. וזהו - זה יום הזיכרון שלי".