יש רגעים בקריירה של עיתונאי שנחרתים בנשמה ולא מרפים. כאלו היו תשעת הימים באוגוסט 2021. מדינה שלמה עצרה את נשימתה, והעיניים של כולנו היו נשואות אל עבר המכשירים, מחכות לבשורה אחת: שבראל ינצח. שבראל יתעורר.

החיוך שנגדע מבעד לחרך החומה:
סמ"ר בראל חדריה שמואלי ז"ל, לוחם יחידת המסתערבים של מג"ב דרום, היה רק בן 21 בנופלו. באותה שבת ארורה על גדר המערכת בצפון רצועת עזה, הוא ניצב בקו הראשון. מבעד לחרך צר בחומה, בטווח אפס, נורה בראל בראשו על ידי מחבל. מאותו רגע החל הקרב של חייו, לא מול מחבלים, אלא על כל נשימה ונשימה בבית החולים סורוקה.

גיבור של אהבה והקרבה: בראל לא היה רק לוחם עז נפש; הוא היה הלב של המשפחה והחברים. החיוך הרחב שלו, שהפך מאז לסמל, הקרין ביטחון ושמחה. בצוואה הבלתי כתובה שהשאיר בפתקים בטלפון שלו, כתב שנה לפני מותו: "אין יותר שמח ממני שנפלה בחלקי הזכות להגן על מדינת ישראל... ואם כבר למות אז למות רק ככה". מילים שמצמררות את הגוף וממחישות מי היה הילד הזה – גיבור שידע בדיוק על מה הוא מגן.

זווית אישית, התקווה שנכזבה: בתור מי שסיקר את האירועים באותם ימים ככתב חדשות ערוץ 20, אני זוכר היטב את התחושה במסדרונות ובשטח. כולנו היינו "כתבים של בראל". בכל מהדורת חדשות, בכל עדכון בוקר, הלב החסיר פעימה. אני זוכר את הציפייה המורטת, את התפילות האישיות שלי ושל כל עם ישראל שקרה כאן נס, שבראל ישרוד ויוכיח שגם כדור בראש לא יכול לרוח הלחימה שלו. ייחלנו לנס הזה בכל הכוח, אבל ב-30 באוגוסט הנס לא הגיע. בראל החזיר את נשמתו לבורא והשאיר אותנו עם חלל עצום.

הזיכרון שלא דוהה: ביום הזיכרון הזה, כשהצפירה תפלס את דרכה אל הלב, נזכור את בראל. נזכור את העיניים הטובות, את האומץ על הגדר ואת תשעת הימים שבהם הוא איחד עם שלם סביב מיטה אחת בבית החולים.