נוכח הלילה האחרון: איך אפשר לחזור לבית הספר?

הלילה האחרון שינה משהו. שוב אזעקות, שוב ריצה למרחבים מוגנים, שוב ילדים שמתעוררים בבהלה, הורים שלא ישנו, ומורים שמנסים בעצמם להבין איך ממשיכים הלאה. ובבוקר? מצפים מהכול לחזור למסלול. לפתוח את שערי בתי הספר, להיכנס לכיתה, לפתור תרגילים, לדבר על שגרה.

אבל איזו שגרה?

המצב הנוכחי פשוט לא מאפשר לחזור באמת לבית הספר. לא כשיש תלמידים שישבו שעות במקלטים. לא כשילדים מפחדים להתרחק מההורים שלהם. לא כשיש מורים שמגיעים בעצמם מותשים, חרדים, חסרי שינה. בית ספר איננו רק מבנה, הוא מקום שדורש תחושת ביטחון בסיסית. והביטחון הזה, לפחות כרגע, פשוט לא קיים.

יש מי שיגידו שחייבים לשמור על מסגרת. שזה חשוב לילדים. וזה נכון, אבל מסגרת לא יכולה לבוא על חשבון המציאות. אי אפשר לצפות מילד שישן שלוש שעות בלילה, ששמע פיצוצים מחוץ לחלון, לשבת עכשיו בשיעור מתמטיקה כאילו דבר לא קרה.

יותר מזה, עצם החזרה המהירה עלולה לגרום לתחושה שמנסים "לדלג" על הפחד, להשתיק אותו, להתנהג כאילו הכול בסדר. אבל הכול לא בסדר. הילדים יודעים את זה. גם ההורים יודעים את זה.

אם המדינה רוצה באמת להחזיר את התלמידים לבתי הספר, היא חייבת קודם להחזיר להם תחושת ביטחון. לוודא שיש מיגון, שיש ודאות, שיש תשובות. עד אז, למידה מרחוק, דחייה זמנית או אפילו יום-יומיים של עצירה, הם לא חולשה. הם אחריות.

לפעמים, הדבר הנכון ביותר שמערכת יכולה לעשות, הוא לעצור לרגע, ולהבין שאחרי לילה כזה, אי אפשר פשוט לקום בבוקר ולהעמיד פנים שהכול רגיל.