פגיעה מכוונת: כך בג״ץ כרסם במשך שנים בסמכויות בתי הדין הרבניים

הצעת החוק שאושרה בוועדת החוקה, חוק ומשפט המעניקה סמכות לבתי דין רבניים לפסוק בסכסוכים ממוניים תעלה לאישור במליאת הכנסת בימים הקרובים. הרקע להצעת החוק הוא כרסום מכוון לאורך שנים של שופטי בג"ץ בסמכותם של בתי הדין. מצמצום תחום השיפוט של הדיינים ועד לנסיון להכתיב את פסיקותיהם, אהרון ברק ושופטים נוספים עשו כל מה שביכולתם כדי להגביל את בתי הדין.

בזמן הקמת המדינה, לבג"ץ כלל לא הייתה סמכות לדון בתחומי השיפוט של בתי הדין הרבניים. עוד בימי המנדט הבריטי הוקם בית דין מיוחד שתפקידו היה בדיוק זה - דיון בגבולות תחומי השיפוט של הערכאות המשפטיות האזרחיות והדתיות בישראל. המדינה מעולם לא ביטלה את סמכותו של בית הדין המיוחד, אבל בג"ץ הצליח למחוק בפועל את קיומו, שלב אחר שלב. כך לדוגמה, השופט אהרן ברק קבע שהעברת שאלות בנושא תחומי השיפוט של בתי הדין יעלו לבית הדין המיוחד רק "מכוח החלטה שיפוטית". כלומר, רק אם בית המשפט אינו יכול או אינו מעוניין לדון בתחום השיפוט של בתי הדין יועבר הדיון לבית הדין המיוחד. לאחר שורה של פסיקות דומות שהפכו את בית הדין המיוחד ללא רלוונטי, בג"ץ נהיה הסמכות הבלעדית לקביעת תחומי השיפוט של בתי המשפט הרבניים.

צמצום משמעותי נוסף בסמכות בתי הדין הרבניים הגיע ב1969 ב"הלכת שרגאי". עד אז, כחלק מסמכות בתי הדין לשפוט בדיני גירושין, היה בכוחם גם לפסוק ב"כל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג", כפי שכתוב במפורש בחוק הישראלי. אמנם בג"ץ קבע שהחוק חל רק במקרה שהאמא תובעת מגרושה את ההוצאות שכבר שילמה על מזונות ילדיה, אבל בכל מקרה שהילד תובע בעצמו את מזונותיו, התביעה לא כרוכה בגירושין. המשמעות בפועל היא שכמעט ואין מקרה בו לבית הדין הרבני יש סמכות לדון במזונות הילדים של המתגרשים, למרות שהחוק מציין באופן מפורש שלבתי דין יש סמכות לדון בהם.

אמנם ייתכן שאת הפגיעה הכי בוטה בבתי הדין של הרבנות הראשית חולל השופט אהרן ברק בשנת 1994 בפסק דין מהפכני ששינה את הנוהג המקובל בעשרות השנים שקדמו לו. בפסק דין "בבלי" ברק קבע כי "על בית הדין הרבני בדונו בענייני רכוש הנכרכים בעניין הגירושין להכריע על פי המשפט האזרחי הכללי, כולל על פי הלכותיו של בית המשפט העליון". פסק זה בעצם מחק את האפשרות של בתי הדין לדון על פי דין תורה וחייב אותם לדון לפי המשפט האזרחי.

למרות כל הפגיעות של בג"ץ בסמכות הרבנות הראשית, עדיין נשמרה הזכות לשני צדדים לגשת לבית דין רבני מיוזמתם ולבקש משפט על פי דין תורה בסכסוך או בתביעה כספית. לפסק הדין של בית הדין היה אז תוקף משפטי ויכולת אכיפה, בתנאי שהפסק קיבל אישור מבית משפט אזרחי. אלא שבשנת 2006 קבע בג"ץ שדווקא לבתי הדין של הרבנות הראשית אין סמכות כלל לדון בסכסוכים כספיים. מאז בתי הדין של הרבנות הראשית לא דנים כלל ב"דיני ממונות" אלא אך ורק בנושא נישואין וגירושין.

הכרסום ההדרגתי בבתי הדין הרבניים צמצם אותם במידה בלתי נסבלת וכמעט כל סמכויותיהם נלקחו מהם. אמנם הצעת החוק שתעלה בימים הקרובים שואפת לתקן את העוול ולהשיב לבתי הדין הרבניים חלק מהסמכויות שנלקחו מהם - ובראשם הסמכות לשמש כבוררים ולדון בסכסוכים כספיים במידה והצדדים מעוניינים בכך. החוק ההיסטורי, שאת ניסוחו והעלתו ליווה ודחף מכון המחקר "יכין", קובע שלפסקי הדין של הרבנות הראשית יינתן תוקף משפטי המקביל לפסק דין של בית משפט אזרחי, ויהיה נתון לאכיפה גם ללא אישורו של בית משפט.