מי מפחד מרילוקיישן בעזה | אודליה קדמי

מדינת ישראל נמצאת ערב החלטה גורלית, בעלת השלכות גיאו-פוליטיות בקנה מידה היסטורי, יש שיאמרו השווה בחשיבותה לתוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר, 1947, לא פחות.

לראשונה מאז טבח שמיני עצרת, נזרק לאוויר העולם רעיון נועז הטומן בחובו פתרון אמיתי, ישים וארוך-טווח לבעיה הכרונית שנקראת: עזה.

לפי הדיווחים האחרונים, נשיא ארה"ב הנבחר, דונלד טראמפ, יוזם תכנית הגירה או "רילוקיישן" לתושבי עזה. לדבריו, עזה החרבה היא אתר בניה אחד גדול ובמהלך השיקום יש להוציא את התושבים למגורים זמניים במדינה אחרת. מה גם, שרבים מתושבי עזה הביעו עניין בהגירה כבר בעבר עוד לפני תחילת המלחמה (חמאס באופן שיטתי מנע הגירה). לכאורה, אין צעד יותר פשוט והגיוני יותר לטובת תושבי עזה.

יתרה מזו, היות שחמאס, בסבירות גבוהה, לא יאות להתפרק מנשקו בשלב ב' של העסקה הנוכחית ובהינתן הישגי הלחימה טרם העסקה הזו ואובדן חלק נכבד מהם כתוצאה ממנה, המסקנה המתבקשת היחידה היא שרק כניסה מאסיבית בשיטת ניקוי יסודי של הקרקע והתת-קרקע תאפשר לישראל לממש את מטרות המלחמה בעזה עליהן הצהירה בתחילת מלחמת "חרבות ברזל": 1. חיסול התשתית הצבאית של חמאס; 2. הסרת שלטון חמאס ברצועה; 3. יצירת התנאים להחזרת החטופים.

אין טעם לחזור להילחם במצב הנוכחי

כל בר דעת מבין, שחזרה ללחימה כעת, בזמן שהעזתים גודשים את צפון הרצועה, לאחר נסיגת צה״ל מציר נצרים, כשחזרה אספקת מזון וחומרי בניה (לרבות ככל הנראה ציוד טקטי שהוסתר במשאיות) ונפתח מעבר רפיח, היא בבחינת מלכודת ללוחמינו. כאשר ממילא אין בפעולה כזו כדי לקדם את מטרות הלחימה לעיל, כי אם העמקת ההתבוססות בבוץ העזתי – נשאלת השאלה: לשם מה? שוב טקטיקת פשיטות התאבדות לג'באליה? שוב ישיבה סטטית כברווזים במטווח? בשלב זה, ניכר שלא יהיה בפעילות מבצעית, תקיפה ונחושה ככל שתהיה, כל תועלת.

מפגן העוצמה של חמאס הכולל טנדרים וחמושים כפי שנחזה לעינינו הנדהמות ב"טקסי" השבת החטופים, מבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי החמאס נותר עומד בגאווה על רגליו, מתעצם מדי יום וממשיך לגייס לשורותיו - ביחס הגדול מכמות אנשיו המחוסלים. מכיוון שהחמאס מעולם לא היה צבא מאורגן, מטרת ״חיסול התשתית״ איננה מתייחסת לטנקים ומטוסים, כי אם לכוח אדם וכסף. זו התשתית שלו ואת שני האלמנטים המהותיים האלה, ניתן בוודאות לומר שטרם השמדנו.

חמאס הכניס את ישראל למבוי סתום. אם לומר את האמת, במובן מסוים, היא לא זזה מנקודה זו מאז יום הטבח. המתח שבין חיסול החמאס לבין השבת החטופים הוא עקב האכילס של מדינת ישראל וככזה, הוא מהווה תעודת ביטוח עבור חמאס. לפיכך, הקונסטלציה היחידה שבה חמאס יסכים להשיב את כל החטופים, הוא רק אם יממש את מטרות הלחימה שלו עצמו: כאשר ישראל תסכים לחדול מלהתקיים.        

כמעט 16 חודשים מאז הטבח המזעזע ביותר בתולדות מדינת ישראל, חזרנו לנקודת ההתחלה - אבל לא לזו של השבעה באוקטובר, אלא ל-15 במאי, 1948.

הסכסוך הישראלי -ישראלי

כבר 76 שנה שעם ישראל נלחם במאבק הישרדות נגד השכנות הערביות וגרורותיהן בתוך מדינת ישראל. 76 שנה שישראל חיה בתודעת חירום תמידית, וקיומה בכל יום שעובר הוא כנגד כל הסיכויים. וצריך לשאול, אחת ולתמיד, מדוע? מדוע אנו מסכימים לחיות כך? האם היותו של אויב שנמצא 5 דקות מביתנו ומבקש להשמידנו הוא אכן גזירת גורל כפי שהורגלנו לחשוב? למה הסכמנו לאפשר למפלצת הזאת לגדול ולגדול במקום להוריד לה את הראש כשרק ביצבצה? האמנם אין ברירה אחרת? מתי בעצם התחלנו לדאוג לאיכות החיים של עמים אחרים על חשבוננו? מתי החלטנו להקריב את חיי ילדינו ונכדינו על מזבח האוטופיה השקרית של שלום עולמי?

זה אולי המקום להזכיר את המובן מאליו: מדינת ישראל היא יישות חוקית אשר הוקמה כדין ואין שום סיבה בעולם שאנחנו נתנצל על קיומה או קיומנו. זוהי מדינתו היחידה של העם היהודי ותפקידה להיות לו בית בטוח. כל שיקול מעבר לכך, לרבות כאלה הנוגעים למדינות או יישויות אחרות ולרווחת אזרחיהן  - הוא בבחינת פשע מלחמה נגד העם היהודי, לגישתי הציונית-פטריוטית.

מסתבר שעם שחי בתודעת רדיפה, שכח מה זה לעצור רגע אחד ולדרוש את השקט. וכמו שנאמר, ניתן להוציא את היהודים מהגלות, אך לא ניתן להוציא את הגלות מהיהודים. שהרי אין אף מדינה אחרת בעולם שמכילה זמן כה רב מסכת טרור עקובה מדם כמו בישראל;

תראו לי עוד מדינה בעולם שמנרמלת ריצה למרחב מוגן בתוך 15 שניות כבר 20 שנה.

תראו לי עוד מדינה בעולם שמעסיקה בשטחה את מי שנשבע מינקותו לרצוח את תושביה.

תראו לי עוד מדינה בעולם שדואגת לחיבור חשמל, מים ולמימון אוייב שמשלם משכורות עתק רוצחי תינוקות.

מדינת ישראל היא נס גלוי, עד כדי כך שאנו מסרבים להאמין שיכול להיות כאן יותר טוב וצריך להיות כאן יותר טוב ומותר לדרוש שיהיה כאן טוב יותר.

במשך שנים סיפרו לנו שאנחנו תקועים יחד – הקונפליקט הישראלי-ערבי(פלסטיני) הם קראו לזה. אבל המציאות הוכיחה שבכל צומת דרכים קריטי, סירבו הערבים להגיע להסכם כפי שהיטיב לנסח זאת אבא אבן: "הערבים מעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות". כעת, מוטל עלינו לראות את ההזדמנות שבתוך ההזדמנות (שהוחמצה), כפי שהקשחת ליבו של פרעה אילצה את בני ישראל לקחת את החירות שלהם בכוח.

נראה שהנשיא טראמפ וצוות יועציו מבינים אפילו יותר מאיתנו, שישראל חוותה טבח מחריד במימדי ה-9/11 שהביא אותה לנקודת אל-חזור. וכשזוהי נקודת הייחוס, וזו בהחלט צריכה להיות נקודת הייחוס, ושעה שכל ניסיונות העבר כשלו כשלון קולוסאלי פעם אחר פעם במשך 76 השנים האחרונות, לגיטימי לדבר על רעיונות פורצי דרך הגם שאינם פוליטקלי קורקט כמו: ששש..... טרנספר רחמנא ליצלן.

הממשל האמריקאי יכול לקרוא לתכנית הזו באיזה שם שירצה, גם אקסודוס 2.0 הולך. אבל אני ברשותכם אקרא לזה מתווה "אבידע בכר" ואטען בכל כוחי שאין פתרון נכון ופשוט ממנו, כי בסוף, הבנו בדרך הקשה, שזה או אנחנו – או הם.

היעד לעזיבת תושבי עזה עוד לא ברור, שמן של מספר מדינות שורבב כאופציה, אך באופן מטריד אם כי לא מפתיע, מסתמן שיש מדינה אחת שהרעיון קשה לה לעיכול במיוחד והיא תהיה האתגר האמיתי למימושו – ישראל. 

החזית השמינית

ביום שלישי צפוי ראש הממשלה נתניהו להיפגש עם טראמפ ולדון בנושא זה. אני רוצה להאמין שנתניהו מחובר מספיק לחללית האם כדי להיות שותף מלא ליוזמה ומבין את נחיצותה. משכך, אני סבורה כי ההצעה המטורפת-אך-גאונית של טראמפ תהפוך לתוכנית של ממש.

או אז, היא תיבלם בפאתי ישראל על ידי זרועות ההגמוניה השולטים בכל, שעם מינויו העצמי של יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון, הפכו לחסרי כל רסן. הכוחות הללו פועלים כל העת מתחת לפני הקרקע בישראל וכך נשמר האבסורד הישראלי: אנחנו האויבים הכי גדולים של עצמנו. שהרי מי שתפיסת עולמו מושתתת על היותנו כובשים בארצנו, יתקשה להכיל מהלך של הזזת אוכלוסייה (רצחנית) מאדמתה, מוצדק ככל שתהיה (למעט אם מדובר ביהודים, כמובן).

כבר עכשיו אנחנו מתחילים לשמוע ניצני תרעומת בתקשורת, ולאחר פרסום הודעת ההתנגדות מספר מדינות ערביות ביניהם מצרים וסעודיה, אין ספק כי צפוי לנו עוד מאבק עיקש, בפרט בזירת הנדסת התודעה התקשורתית.

ולפיכך, על נתניהו להיערך מבעוד מועד ולהקדים תרופה למכה. איך? בשיטת טראמפ-מיליי: טקטיקת "המהלומה וההלם".

בד בבד עם פירסום ההודעה המשותפת והרשמית על יישום תוכנית הרילוקיישן של טראמפ, על נתניהו להודיע על רילוקיישן גם של מתנגדי השלטון מתפקידם במסגרת מבצע ״ניכוש עשבים״ רחב היקף במגזר הציבורי.

כל הייעוץ המשפטי באופן גורף ובראשם היועמ"שית גלי בהרב-מיארה אבל חשוב מכך המשנה, ד"ר גיל לימון וכמובן ירום הודה - הפצ״רית וכל בכירי הפרקליטות הצבאית יסיימו את תפקידם לאלתר. בשנתיים האחרונות היו הצדקות אינספור למהלך כזה, אבל כעת, גורלה של מדינת ישראל מונח על הכף ממש. חיי ילדינו ומותם של רבים כל כך למענם – לא יכול להיות הפקר.

רק בליץ פעולות נחושות נגד מי שפועל בשיטתיות נגד הריבון ומבקש לתקוע טריז גם בעת מלחמת תקומה, יוכל להביא ישועות ונחמות לעם ישראל. זה לא רק לגיטימי לעשות את זה, זה הכרחי. לא בכדי אחד הדברים הראשונים שעשו הנשיא טראמפ ונשיא ארגנטינה חביאר ("המסור") מיליי - הוא פיטורי אלפי פקידים לרבות יועמ״שים, מתוך ההבנה ש״אסור לתת להם מילימטר״. עינינו הרואות: כל פשרה בתחום המשילות המיטה עלינו אסון. שר ההגנה האמריקאי, פיט הגסת', התחייב בנאום השבעתו שבוע שעבר לממש את תפיסת הביטחון של טראמפ : " To execute peace through strength". זו צריכה להיות גם המנטרה שלנו.

בנוסף, על נתניהו להודיע מראש, קבל עם ועולם, כי הנושא הזה איננו "בגיץ", נקודה. כל דעה או עצה אחרת תזכה להתעלמות ממלכתית. ואם יחזרו שוב האיומים למשבר חוקתי - שיאיימו. אין לכך יותר לגיטימציה ציבורית וליבו של העם נמצא במקום הנכון, זה שבסך הכל חפץ לחיות.

אכן מבצע "ניכוש העשבים" יכניס את המערכת המשפטית לסחרור, ואת רגעי הבלבול צריך לנצל בתבונה ולעשות, לעשות, לעשות. בלי למצמץ, בלי לחשוש. כמה עתירות כבר יוכל המכון הישראלי לדמוקרטיה להגיש ב-24 שעות? אז יחסמו את איילון וישביתו את המשק? יאיימו בסרבנות? נו שויין, עברנו את סינוואר, נעבור גם את זה. אותנו כבר אי אפשר להפחיד.

"רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"

ישראל הוכיחה פעמים אין ספור כי פניה לשלום על אף מחירים כבדים שהייתה מוכנה לשלם. הצד השני לא הסכים ולכן איבד את ההזדמנות להשפיע על התוצאה הרצויה. הפעם מדינת ישראל צריכה לעשות מה שנכון עבורה, ורק עבורה. ישראל הרוויחה ביותר מדי דם, יזע ודמעות את הזכות לדרוש טבעת הגנה סטרילית והרמטית סביב גבולותיה. כן, זה אומר עזה תחילה ומשם יישום התוכנית גם ביו״ש ואם צריך גם בגבול הצפון. סיימנו להתפשר על איכות חיינו.

אני קוראת לראש הממשלה, אל תרא ואל תחת! בפרשת בא שקראנו השבת נאמר - "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרָיִם״. הגיעה העת, 3331 שנה לאחר יציאת מצרים שבגוף, לצאת שוב ביד חזקה ובזרוע נטויה והפעם - ממצרים שנותרה בנפש.

גישת הביטחון הבלתי מתפשרת, זו שלאורה פעלנו במלחמת ששת הימים והביאה לנו נצחון מוחלט, הוכיחה את עצמה. הנהגה ישראלית שלא תתעלה לגודל השעה ותתפוס את ההזדמנות ההיסטורית שניצבת בפניה בשתי ידיים- צריכה ללכת הביתה בבושת פנים, אבלה וחפוית ראש.

רק ביטחון אמיתי בגבולותיה של ישראל – יביא למדינת ישראל את השקט לו היא כל כך כמהה וראויה כבר שבעים ושש שנים.

בידינו הדבר.

[עו"ד אודליה קדמי הינה יזמית חברתית בתחום הביטחון האישי, חברת מועצה בזכרון יעקב ופובליציסטית.]