הסכמה בין המצדדים והמתנגדים ליעילות תרופות פסיכיאטריות, כי תרופות פסיכיאטריות משפיעות לטובה בטווח הקצר. המתנגדים טוענים: אין עדויות משכנעות בספרות המחקרית שתומכות בטענה שתרופות פסיכאטריות משיגות תוצאות לטווח הארוך ויש אפילו ראיות שמתן תרופות מזיק בטווח הארוך לחלק ניכר מהמטופלים. המצדדים טוענים: הפסקה או עיכוב בלקיחת התרופות, נמצאו קשורים להשפעות רעות יותר ולכן יש סכנה בהפסקה או אי לקיחת התרופות.

"אין כיום עדויות מבוססות מחקר על כך שתרופות פסיכטאריות משפיעות לטובה בטווח הארוך. למעשה, שורה ארוכה של מחקרים מדעיים לאורך עשרות שנים מראים עדויות שדווקא אלה שלא לקחו תרופות תיפקדו לאורך זמן טוב יותר", כך אמר היום אחד מעיתונאי הבריאות המוערכים בארצות הברית רוברט וויטקר בכנס שערכו אתמול החוג לבריאות נפש קהילתית באוניברסיטת חיפה.

פרופ' דונלד גוף, פסיכיאטר מאוניברסיטת ניו-יורק הסכים גם הוא שאין כיום עדויות ארוכות טווח על השפעה חיובית של התרופות, אולם טען שסיבה מרכזית לכך היא שלא ניתן מבחינה אתית לנהל מחקר מבוקר שבו מונעים מאדם שמפתח פסיכוזה  תרופה במשך 10 שנים, דבר שנדרש כדי להוכיח את יעילות תרופה בהשוואה לאי נתינתה (פלצבו) של התרופה. שני הדוברים הסכימו ביניהם על "חורים שחורים" רבים בהבנה שלנו כיום על מחלות נפש ובעיקר על היעילות של התרופות שניתנות כדי לטפל בהן.

אולם הסכמה זו הובילה את שניהם למסלולים נפרדים. פרופ' גוף טען שמבחינה סטטיסטית, תרופות מורידות את רמת האלימות והתופעות הקשות בחלק ניכר מאנשים שסובלים מפסיכוזה, לפחות בשלבים הראשונים של המחלה. הוא ציין כי פסיכוזה ברמה הקשה שלה היא מחלה שיכולה לגרום לסבל רב ולהיות מסוכנת מאוד,  הן מבחינת האדם שסובל ממנה והן עבור סביבתו  ולכן רוב המטופלים בוחרים בסופו של דבר לקחת תרופה. "יש אנשים שמטופלים ללא תרופות בצורה טובה, אולם נכון להיום, אין לנו את היכולת לומר או לנבא מי יהיו האנשים הללו ובאיזו רמה זה יעזור להם", הוא אמר.

וויטקר, אחד מעיתונאי הבריאות המוערכים ביותר בארצות הברית, כולל על ידי הממסד המדעי (היה אחראי על הפרסומים של הוצאת הספרים של בית הספר לרפואה של הרווארד), הציג שורה של מחקרים, החל משנות ה-50 שעירערעו את יעילותן של תרופות פסיכיאטריות במיוחד בטווח הארוך. הוא החל במחקרים משנות ה-50 וה-60 שבחנו את אחוזי השיקום, איכות החיים, אישפוזים חוזרים וכו' בהשוואה לתקופה שלפני כניסת התרופות הפסיכיאטריות (סביב שנת 1955) ולאחריה והראה שאחוזי ההצלחה בתקופה שלפני כניסת התרופות היו גבוהים בהרבה.

וויטקר המשיך לסקור שורה של מחקרים לאורך השנים שמהם ניתן היה לראות כיצד קבוצת האנשים שלקחו תרופות פסיכיאטריות לאורך שנים הראו את תוצאות השיקום הנמוכות ביותר. כמו כן, הוא הציג מחקר שנערך על קופים, בו מצאו החוקרים שהמוח של קופים שלקחו תרופות פסיכיאטריות במשך שנתיים ברציפות היה קטן בכ-10% בהשוואה לקופים שלא לקחו תרופות. כאמור, טענתו של פרופ' גוף אל מול מחקרים אלה ודומים להם הייתה שלא ניתן להסיק מהמחקרים הקליניים הקיימים האם השינויים שקורים ברמה הביולגית במוח קשורים לתרופות או למחלה עצמה.

פרופ' דיויד רועה מהחוג לבריאות נפש קהילתי אמר: "אין ספק שמדובר בתחום מורכב ביותר שבגין סיבות אתיות ומתודולוגיות קשה מאד לאסוף ראיות שמהן ניתן להסיק מסקנות חד משמעיות מה עוד שההטרוגניות של האבחנות של האנשים הנוטלים תרופות והאופן בו הם מגיבים אליהן היא אדירה. יש חשיבות גדולה שאנשי המקצוע יהיו מודעים למורכבות הגדולה של הנושא ולכך שיתקיים תהליך קבלת החלטות משותף לכל העוסקים בנושא, בשביל להעניק טיפול יעיל ואינדודואלי  עבור המטופלים".